תגיות

, ,

מה משותף לוונדר וומן ולפוליגרף? לוונדר וומן היה את הלאסו של האמת, שכל מי שניתפש בו, נאלץ היה לומר את האמת. והפוליגרף אמור לעשות את אותו הדבר, אם כי בחיים ולא בסרט. ואם מי שנתפש בו, לא אומר את האמת, הרי תוצאות הבדיקה יראו זאת. הדמיון בין הפוליגרף ללאסו של האמת אינו מקרי. שניהם פרי דמיונו הקודח של הפסיכולוג ואמן הקומיקס, ויליאם מרסטון , צ'רלס מולטון בשמו הספרותי  (1893-1947).

האם הפוליגרף עומד בסטנדרטים הגבוהים שוונדר וומן הציבה לפניו? יש האומרים שכן, ויש האומרים שלא. הניסיון אומר, שעל הראשונים נמנים בעיקר חוקרים משטרתיים, בעוד שעל האחרונים נמנים חוקרים אקדמיים. המעניין בפוליגרף, הוא שכולם יודעים שהוא מכשיר רע, וכולם מתייחסים אליו כאילו היה מכשיר מצויין.

לדעתי, יש משהו מפתיע בטענה שהתגובה הפיזיולוגית היא אינדיקטור טוב מאוד למצבו הפסיכולוגי של הנבדק. הסיבה לכך, שאין בדיקה חיצונית פשוטה אך מושלמת לבדיקת מצבו הגופני של האדם. אי אפשר לקבוע בצורה אמינה על סמך בדיקה קצרה ופשוטה, אם אדם חולה במחלת לב.  למה להניח שתגובה פיזיולוגית היא אינדיקטור מצוין לפעילות המוח העליון, בעודה אינדיקטור ביינוני למצבם של המערכות הגופניות הקשורות ישירות בתוצאות הבדיקה? אבל זה שלדעתי לא היה סביר מלכתחילה שהפוליגרף יהיה אמין מספיק לשימושיו, אינו יכול לשמש טיעון תקף כנגד השימוש בו.

דא"ג, השימוש הרציני שמרסטון, הממציא, ראה לפני עיניו, היה כנראה לבדיקה החשובה כל כך, באם תגובתה של מועמדת לנישואים לנשיקת ארוסה שונה מתגובתה לנשיקתו של גבר מושך וזר. מרסטון, כפי הנראה, פקפק ביכולתו של המכשיר שהמציא (נושא הדוקטורט שלו היה תגובת לחץ הדם לשקר) לעזור בחקירות פליליות.

 האם אפשר לראות בעין מי דובר אמת ומי דובר שקר? האם בעלי המקצוע, כחוקריי משטרה ושופטים, מסוגלים לזהות את מי שמשקר? כן, אבל הם לא יותר מדי מוצלחים, אפילו כשמדובר בשקרנים חובבים. אחוז ההצלחה של סוכנים פדרליים היה 73% ושל שופטים פדרליים 62%. מטבע פשוטה הייתה מגיעה ל-50%. כנראה שלזהות שקרן טוב, זה לא כל כך פשוט. אבל האם מכשיר פשוט יוכל לעזור להם?

ב 1965 הועדה (האמריקאית) לפעולות הממשלה בדקה את השימוש בפוליגרף. ממציאה היו חד משמעים: "אין גלאי שקר, לא בן אדם ולא מכונה. האנשים הוטעו על ידי מיתוס שקופסת מתכת בידיי החוקר יכולה לגלות אמת או מרמה". האם זה פגע בתפוצת הפוליגרף? ודאי שלא. האם הטכנולוגיה השתפרה מאז תחילת המאה העשרים? מהותית לא. (גרובין ומדסן, 2007).

אך הפוליגרף הרבה פחות נפוץ מכפי שנדמה לנו. למעשה ישנן בעיקר ארבע מדינות בהם הוא מקובל וסטנדרטי כאמצעי חקירה, ישראל, קנדה, ארה"ב ויפן (האחרונה, בצורה ספציפית, אמינה ושונה מהמקובל אצלנו). המכשיר משמש לשלש מטרות שונות. את שלשת סוגי השימוש אדגים מציטוטים ממאמרים של שניים מהעיתונאים המצוינים בארץ, עיתונאים מהזן שחושב שמאמר צריך להיות מבוסס על תחקיר. כל ארבעת הדוגמאות הינן מהתחום הציבורי.

 (1) חקירות פליליות: "ארד, ששנה וחצי לאחר מכן יאולץ לעזוב את תפקידו בלשכת רה”מ לאחר שייחקר בידי השב”כ בחשד להדלפה אחרת, הרים במהירות את הכפפה ודרש חקירה מקיפה ובדיקות פוליגרף." ברק רביד.

(2) מציאת אשם (מדליף, גנב) במקום עבודה.  "ראש הממשלה בנימין נתניהו שוקל לזמן את כל משתתפי הדיון בקבינט שהתקיימה אתמול (שלישי) כולל השרים, לבדיקת פוליגרף בעקבות החשש מהדלפות. מדובר ב-19 שרים ועוד מספר זהה של פקידים וקצינים בכירים. לדברי פקיד בכיר בירושלים, עדיין לא התקבלה החלטה סופית בעניין, אולם נבחנת ההיתכנות המשפטית של ביצוע חקירה חריגה שכזו." ברק רביד

(3) מיון עובדים לתפקידים רגישים.  "מאחר שבכל התפקידים הללו יש נגישות לסודות מדינה ונדרש סיווג בטחוני גבוה, ניתן לבצע בדיקה זו בליווי פוליגרף, בדיוק כמו לבכירים בגופים הממלכתיים הכפופים לראשיהם. הפוליגרף יגלה מועמדים ששיקרו או העלימו; אחרים יירתעו בגללו. זה לא לגמרי הוגן, כי יש שרים, כולל בכירים ביותר, שלא היו עוברים את הבדיקה, אבל זה טוב יותר מהשיטה הנוכחית, או מהרעיון הישן־חדש של נתניהו."  אמיר אורן

אבל אמיר אורן כתב בעבר:

"חורב תבע מרובינשטיין להיבדק בפוליגרף כתנאי לשיתוף בסודות המועדפים של דימונה. הגלאי אינו ממש גלאי שקר ועל כן גם לא מכונת אמת, אך הבדיקה נדרשה, לדעת חורב, גם כלקח התחמקותו של תת אלוף רמי דותן מגילוי מוקדם."

בפוסט זה אתייחס במיוחד לתחום השלישי.

אז אם המכשיר אינו באמת גלאי שקר, אז מדוע להשתמש בו ככזה? ב-1999, בעקבות תפישתו של מרגל סיני במעבדת הנשק הגרעיני בלוס אלמוס, כל העובדים בתעשיית הגרעין חויבו לעבור בדיקות פוליגרף. כתוצאה מכך התעורר ויכוח ציבורי, שבעקבותיו, ולפי בקשת גורמיי ממשל, הוקמה ועדה של  ה-NRC, הגוף של האקדמיות למדעים האמריקאיות, שתפקידו לסכם את הידע בנושאים שונים. הועדה פרסמה דו"ח בשם "הפוליגרף וגלאי השקר" (2003).

הדו"ח מתחיל ואומר שלמרות כמאה שנות מחקר בנושא, יש מעט מאוד מחקר שיש עמו ממש, ויש בסיס מזערי לאמונה שגלאי האמת מסוגלים לספק אינפורמציה אמינה. אותם מדדים פיסיולוגיים הרגישים לשקר, רגישים במידה דומה למצבים פסיכולוגים שונים, שצפוי שהנחקר יעמוד בהם. קשה, עד בלתי אפשרי, לצפות שמחקר מעבדה יוכל לדמות בצורה אמינה את הסיטואציה המחקרים הריאלית. לגבי הנושא הספציפי של חקירות עובדים, לפני הוועדה היה מחקר שדה אחד ויחיד, ופגום. ככלל כל המחקרים, לדעת הוועדה, נוטים להעריך הערכת יתר את ביצועיי המכשיר.

הדו"ח מציין, שמי שבמיוחד מעוניינים לתפוש בעת מיון עובדים במעבדת נשק גרעיני, הוא נציגו של גורם עוין, ויכול מאוד להיות, שתורגל לעבור את בדיקת הפוליגרף . כך שסיכויי התפישה של המועמדים המסוכנים ביותר, נמוכים משמעותית מסיכוייו של השקרן "התמים", שגם הם אינם גבוהים מספיק.

גלאי שקר הוא דוגמא לגלאי בינרי: הנבדקים מחולקים לשתי קבוצות, א' או ב', והגלאי אמור לגלות לגבי כל נבדק לאיזו משתי הקבוצות הוא שייך. לגלאי יש שני טיפוסיי שגיאה. האחת היא, אמירה על מי ששייך לקבוצת א', שהוא שייך לקבוצה ב', ומשנתה היא מיונו לקבוצה ב' נבדק השייך לקבוצה א'. בד"כ, ניתן להקטין שגיאה אחת רק על ידי הגדלת השגיאה השנייה, ואי אפשר להוריד את אחת משתי השגיאות לאפס, אלא עם כן, השגיאה השנייה הינה ודאית. לדוגמא,  שוטרים למיניהם חושפים יותר טוב שקרנים מאשר דוברי אמת. הם עושים זאת על ידי זה שבמקרה של ספק, הם נוטים לומר "שקרן". שופטים לעומת זאת טועים באותה מידה בזיהוי אמת ושקר (סיכוי גילוי של 60% של גברים שקיבלו כסף לשקר במחצית השאלות ולומר את האמת  במחצית השניה).

בד"כ, לא מדברים על שני טיפוסיי השגיאות, אלא מחד על השגיאה שבהפללת אדם זכאי, ומאידך, על סיכוי הגילוי של עבריין. כדי להעלות את הסתברות הגילוי, יש להסתכן יותר בהפללה שלא במקום. את הייחס נהוג לתאר בעזרת הגרף הבא:

ROC curve for polygraph

ROC curve for polygraph

ע"י גרף הנקרא מסיבות היסטוריות מצחיקות ROC. גרף טיפוסי לפוליגרף נראה כמו הגרף בשרטוט 1. מסומנים בגרף שלש נקודות. הנקודה F היא ה"אוהדת" מציינת מדיניות של גילוי מוטעה נמוך (אך עדיין זכאי אחד משש יואשם), אך אשם ייתפס בהסתברות חצי בלבד. הנקודה B מייצגת סיטואציה בה שתי הטעויות שוות ל 0.3, ולבסוף, הנקודה S מייצגת מדיניות אגרסיבית של חיפוש אשמים. נבדק אשם ייתפס בהסתברות הגבוהה של 0.85, אבל, מחצית הזכאים יתפשו אף הם.

 ועדת ה-NRC  מצאה שאם יש למיין קבוצה של 10,000 מועסקים, ש-10 מהם מרגלים בעזרת פוליגרף, אזי בהנחות מקלות על ביצועי המכשיר, צריך לבחור בין שתי אלטרנטיבות בלתי נסבלות:

אם הפוליגרף יכוון לתפישת מקסימום מרגלים, אזי הצפי הוא:

תוצאות הבדיקה             מרגלים             לא מרגלים

:"דובר שקר"                  8                      1598

"דובר אמת"                   2                      8392

והאלטרנטיבה, הפוליגרף יכוון לאי פסילת יותר מדי אנשים חפים מפשע:

תוצאות הבדיקה             מרגלים             לא מרגלים

:"דובר שקר"                  2                      39

"דובר אמת"                   8                      9951

 בקיצור, או שמרגלים מעטים יתפשו, או שהמערכת תוצף בחשודים, שבודדים מהם מרגלים. בכל מקרה, רוב "הנתפשים" טוב היה שלא היו נתפשים. ובין "הנתפשים", אי אפשר לזהות את המרגלים: אחוז המרגלים בין אלו "שיתפשו" על ידי הפוליגרף הוא 5% במקרה הטוב, ו-0.5% במקרה הרע. במילים אחרות. הם לא יתפשו ככאלו. בקיצור, השימוש בפוליגרף, מחד לא ימנע חדירת מרגלים, ומאידך, יעמיד אותם בפני סיכוי מינימאלי להיענש. ראו את הדיאגרמה מצורפת.

אחוז האשמים מבין הנתפשים

חלק גדול מהבלבול נובע מכך, שפעמים רבות, שמתגלה טיפוס מפוקפק בארגון בטחוני, מתברר שהוא כשל בבדיקת הפוליגרף. כך זה היה עם אלדריך אמס ב CIA. ואז נראה שהינה הפוליגרף מכשיר אמין, וחבל שלא מתייחסים אליו ברצינות. הבלבול כאן הוא בין הסיכוי הגבוה יחסית של הפוליגרף לסמן רמאי ככזה, לבין הסיכוי הנמוך מאוד שמי שמסומן כרמאי הוא כזה. ההבדל התהומי בין אלו נובע משכיחות הבסיס (BASE RATE) הנמוכה מאוד של רמאים באוכלוסייה הנבדקת. הקשר בין שני אלו הוא דרך משפט בייס (BAYES), שאני חוזר אליו שוב ושוב.

כמובן, אם משהו נמצא בעל אישיות פרובלמטית בדיעבד, אך לא נמצא ככזה בבדיקת הפוליגרף, כמו במקרה של קליינברג, או בן זיגייר, מתחילים האשמות: "במוסד מפנים אצבע משאימה לשב"כ: 'אנשי השב"כ פספסו נתונים קריטיים באישיותו של זיגייר גם בנוגע ליכולתו לשמור סוד.' הנתונים הללו היו אמורים לצוף במסגרת הבדיקות הראשוניות ובדיקות הפוליגרף שמעביר השב"כ למועמדים לשירות באירגוני הביטחון."  השב"כ הגיב בטענה שהאחריות על המוסד, אך השב"כ עצמו כנראה מתייחס לפוליגרף ברצינות יתרה.

תגובת ה FBI היא משהו כמו "זהו אמצעי האיסוף היעיל ביותר שיש לנו בארסנל הכלים לזיהוי התנהגות או פעילות שיכולה לפסול מועמד. לעולם לא אשב ואומר שזהו כלי מושלם, בגלל שאיננו…כשלעצמו הוא לא יוצר אמת, אבל הוא אמצעי להגיע אל האמת."

מה קורה, אם נותנים לחוקר מאומן לנתח מכשיר לא אמין במיוחד? הוא כמובן לא ימנע מלהביע דעה מוחלטת, שאינה נובעת מהנתונים שלפניו, אלא ממה שהוא חושב.  בקטע בלתי נשכח של התוכנית 60 דקות ששודר ב-1986, הנהלת CBS  הזמינה חקירת פוליגרף בעקבות גניבה לכאורה של ציוד צילום. 3 חוקריי פוליגרף הוזמנו בנפרד. בדרך למקום ההתרחשות, מקבל פניו של החוקר סיפר לו את הרקע ורמז לו מיהו החשוד העיקרי. ואכן, בדיקת הפוליגרף אישרה את החשדות, והחשוד העיקרי נמצא אשם. הבעיה היחידה הייתה שבכל פעם, נרמז על חשוד אחר, כך שכל אחד מחוקריי הפוליגרף מצא שבדיקתו מראה בוודאות שהגנב הוא מישהו אחר. הנה הקטע, תיהנו. (שוב משפט בייס משחק לפנינו, הפעם הוא גורם לחוקרים המיומנים לסטות מדרך הישר).

עולם טוב הוא עולם שלשקרנים לא תהיה תקווה. עולם טוב, הוא עולם שבו העובדות הן פשוטות, ואנו יכולים לדעת את האמת. עולם טוב הוא עולם שבו הפוליגרף עושה את מלאכתו נאמנה.

הפוליגרף הוא מכשיר מעניין. (כמעט) כולם, מסכימים שהוא לא אמין, שתוצאותיו מפוקפקות, ובכ"ז, (כמעט) כולם משתמשים בו. וכאשר מופיע בעתון (או בבית המשפט) אדם, שנמצא אשם בבדיקת פוליגרף, אנחנו בטוחים שהוא אשם, למרות שבאיזה שהיא נקודה עמוקה בראשנו אנו יודעים את האמת המרה, שמלכתחילה, בדיקה זו לא הייתה צריכה להתבצע.

מודעות פרסומת