תגיות

, ,

טביעת אצבעות, זה לא מה שזה היה פעם:

"טכנאי מז"פ שהגיע למקום הצליח להפיק טביעת אצבע שהובילה לחשוד… החשוד נעצר ובחקירתו הכחיש את המיוחס לו. בהמשך ניסה לשכנע כי ייתכן שטביעת האצבע הגיעה לרכב כשטיפל בו במסגרת עבודתו בתיקוני דרכים….החוקרים לא השתכנעו"

המאה העשרים הייתה ללא ספק המאה של טביעת האצבעות, ובריטניה הייתה ממלכתו. ב-1901 נוסדה יחידת טביעות האצבעות הראשונה בלונדון וכנראה בעולם. הכתם הממאיר הראשון הופיע בתחומיי הממלכה ב-14 בינואר 1997, מדרום לגלזגו, בדמות טביעת האצבעות של שירלי מקקיי, שוטרת שכלל לא הייתה כלל בזירת הרצח.

אז כן, סיפרו לנו שאם מומחה לטביעת אצבעות מעיד שבזירת הפשע נמצאה טביעת אצבעו של חשוד, אז הוא היה שם. סיפרו לנו שמומחה זה מומחה. אז סיפרו לנו. המומחה העיד, אבל שירלי מקקיי לא הייתה שם. 

שירלי מקקיי קיבלה פיצויים בסך של 750,000 פאונד. ברנדון מייפילד קיבל 2 מיליון דולר.  סרטן שולח גרורות, וטעות זיהוי נוספת ורבת תהודה (ותעודה) צצה. הסיפור של מייפילד התחיל בפעולת טרור ב-11 במרס 2004, מדריד, עם אלפי נפגעים. טביעת אצבעו של הטרוריסט נמצאה במקום. הטביעה התאימה, כך נקבע, לטביעת אצבעו של ברנדון מייפילד, עו"ד מוסלמי מפורטלנד, אורגון. העובדה שעו"ד מייפילד ייצג בעבר טרוריסט, רק חיזקה את החשד. מומחה מטעם ה- F.B.I , העיד על זהות טביעות האצבעות. כאשר גם מומחה מטעם בית המשפט הסכים אתו, ברנדון מייפילד, כבר הרהר שמא בכל זאת היה במדריד. בדיעבד, נמצא שטביעת האצבע שנמצאה במדריד הייתה של טרוריסט אלג'ירי, שהודה, וברנרד מייפילד שוחרר. סיפורו של ברנדון מייפילד היה אירוע מכונן למאמינים בטביעות אצבעות. מדובר במקרה חשוב ו"יוקרתי", כך שאי אפשר להניח ששלשת מומחיי טביעת האצבעות של ה- FBI  שטיפלו בו, היו מתלמדים. גם המומחה הבלתי תלוי, היה "מומחה", ובכל זאת כולם טעו. בהמשך אנו נטען, שהמקרה איננו מקרה  קיצוני ולא מייצג של דמיון מקרי בין שתי טביעות יד שונות, כפי שה-FBI ניסה לטעון, וה- OIG קיבל. מדובר בהחלט, כך נטען, בסיטואציה אופיינית, המעידה על הכלל.

השימוש המשפטי בטביעת אצבעות מבוסס על ארבעה עקרונות:

(1) דפוס טביעת האצבעות הינו ייחודי לכל אדם ואדם.

 (2) הדפוס לא משתנה במשך החיים.

 (3) גם טביעת אצבעות הנוצרת בתנאים לא אידיאלים מכילה מספיק אינפורמציה.

 (4) מומחה יכול לשפוט האם שתי טביעות אצבעות שנמצאו במקומות שונים ותחת תנאים שונים מתייחסים לאותו אדם.

טענות 1 ו-2 פחות מבוססות ממה שאולי נדמה לנו. אבל לצורכי הדיון אקבלן כמות שהן. טענות 3 ו-4 הן עקב אכילס של כל הביסוס המשפטי של השימוש בטביעת אצבעות כראיה המושלמת. טביעות האצבעות בשטח רחוקות מלהיות מושלמות. הצורך במומחים משטרתיים רק מוכיח את הפרובלמטיקה. אם זה כה פשוט להשוות שתי תמונות, למה צריכים מומחים? מקור מומחיותם של המומחים לא ברור, וברגע שהמומחה מתבסס על שיפוט אישי, שיקולו חשוף להטיות פסיכולוגיות ואחרות. בעוד שהפוליגרף אינו קביל במשפט הפלילי. טביעת אצבעות, הייתה מלכת הראיות.

אחד האחראים העיקריים להבהרת המציאות העגומה הוא ד"ר דרור הלונדוני,  שחקר טעויות והטיות פסיכולוגיות, הנעשות על ידי חוקרים בעליי כוונות טובות. שני דוחות של האקדמיה הלאומית [האמריקאית] למדעים חיזקו את עמדתו. המחקר הראשון, שהתפרסם במאמר של דרור וצ'רלטון מ-2006, התנהל כדלקמן. כל אחד מחמישה מומחים מנוסים, קיבל זוג טביעות אצבעות. לכאורה, זו של מייפילד וזו שנמצאה במדריד, ונשאלו מה הם חושבים על הדמיון ביניהם. ארבעה מתוך החמישה מצאו, שאכן, אי אפשר לומר שהטביעות זהות (שלשה קבעו שהן בברור שונות). האמת הייתה אחרת. כל אחד מהמומחים קיבל זוג שונה של טביעות אצבעות. כל מומחה קיבל זוג טביעות שהוא עצמו העיד עליהם בבית המשפט שהן זהות. במילים אחרות, ארבעה מבין החמישה, שינו את דעתם, כאשר נסיבות המקרה כפי שהוצגו בפניהם השתנו. במחקר מאוחר יותר, הרחיבו זוג חוקרים אלו את המדגם לארבעים ושמונה מומחים, והראו, שרמזים כמו "הנאשם הודה", "לנאשם יש אליבי" משפיעים על חוות דעתם של המומחים לטביעת אצבעות, לא פחות, אם לא יותר, מהדמיון שישנו או איננו בין זוג הטביעות.

במדריך לעדות מדעית (מהדורה שלישית, 2011). התמונה המצטיירת אינה מלהיבה. כמו שנאמר במאמר בנייצ'ר:  מעבדה לאבחון משטחיי גרון, מחויבת בסטנדרטים גבוהים יותר, מאשר מעבדה, היכולה לגרום להוצאתו להורג של נאשם.  במקרה אחד,  הFBI – התגאה באמינות הגבוהה של מומחיי טביעות האצבעות אותם הוא מעשית, אמינות שהוכחה לכאורה במבחנים שעברו. על זה אמר השופט במקרה: "בוחניי ה-FBI  קיבלו ציונים גבוהים במיוחד, לא כך המבחנים שעברו."

טוב, DNA  זה כבר משהו אחר, ראיה שאין עמה ויכוח. או שלא. טביעת DNA אינה כטביעות אצבעות, ודאי שאינה כטביעת נעליים. בואו נקבל, שאין שני בניי אדם בעלי אותה טביעת DNA (טענה השונה מהקביעה שאין שני בני אדם עם אותו DNA).  בכל מקרה, זו אינו השאלה החשובה לדיון הזה. השאלה היא, מהי החוליה החלשה בשרשרת הטיעונים המביאים לקישור הנאשם לזירת הפשע על סמך אנליזה של DNA שנמצא בזירה. הסתברות שהזיהוי אינו נכון, היא מכפלה של הסתברויות, כל אחת מההסתברויות במכפלה היא ההסתברות שבשלב המתאים של התהליך לא נפלה טעות. במקרה של DNA, הרוב המוחלט של ההסתברויות קרובים מאוד ל-1, מה שהופך את הבדיקה לכאורה לאמינה במיוחד. אך המכפלה קטנה, אם אחת ההסתברויות קטנה.  החוליה החלשה בבדיקת DNA אינה קישור דגימת ה-DNA שנבדקה לנאשם, אלא  בקישורה לפושע.

מה שמעניין לענייננו, אינו האם לשני אנשים ישנה אותה טביעת DNA, אלא האם המסקנה מכך, שבדיקת ה DNA  מצאה את ה-DNA של פלוני בזירת הפשע, היא שבוודאות בעל ה-DNA  היה מעורב בפשע. התשובה לשאלה זו, היא לא. במשפט של או ג'יי סימפסון, הטענה (הצודקת) הייתה, שהבדיקה נלקחה ברשלנות, והייתה טעות בזיהוי הדגימה. אבל, שני מקרים שהתרחשו בשנים האחרונות, הצביעו על קושי מסוג אחר. בשני מקרים אלו, ההגנה קיבלה שה-DNA שנמצא בזירת הפשע היה שייך לנאשם. ובכל זאת, הטענה הייתה, אין זה מספיק כדי לטעון שהוא עצמו היה שם.

המקרה הראשון בו נדון התרחש בעמק הסיליקון בנובמבר שנה שעברה.  ה-DNA של לוקס אנדרסון נמצא על ציפורניי ידו של מיליונר שנרצח. הוא נעצר מיד, למרות שהייתה למשטרה בעיה די קשה. בזמן הרצח, הבחור היה מאושפז ללא הכרה בבית חולים, לאחר שפונה לשם עם רמת אלכוהול בדם הגבוהה פי חמישה מהמותר. למרות, שעם אליבי כזה אי אפשר להתווכח, המשטרה עצרה את אנדרסון. כנראה, עם אליבי כזה כן ניתן להתווכח, אם האלטרנטיבה היא ויכוח עם ראיית DNA: ה- DNA של הנאשם נמצא על הגופה. לכאורה, מצבו של הנאשם היה נואש. למרות זאת, הנאשם שוחרר מהמעצר, אבל רק לאחר שנפתרה הסתירה בין שתי העובדות שאי אפשר להתווכח עמן. אותו צוות פרמדיקים, שפינה את הנאשם, טיפל, מאוחר יותר בנרצח. ה-DNA  של אנדרסון הועבר לגופו של הנרצח על ידי הצוות המטפל.

חוקריי המשטרה במקרה הזה שכחו את מה שאמרה דמותו של קצין משטרה לחוקר, שפעל לכאורה בסאן פרנסיסקו, קצת צפונה מעמק הסיליקון: "מונק, הכרתי 15,000 פושעים בימי חיי, הנה מה שמשותף לכולם: הם היו בהכרה". (ותודה לרמי על הציטוט.)

סוף טוב היה גם לדיוויד בטלר,  אלא שכדי להגיע לסוף הטוב, הוא היה צריך לבלות שמונה חודשים בכלא, שבסופם אף הועמד לדין.  דיוויד בטלר הואשם ב-2005 ברציחתה של אן מרי פוי, לאחר שה-DNA  שלו נמצא מתחת לציפורניי ידה. למשטרה, היה את ה-DNA  שלו, בעקבות חקירה של שוד שנעשה שנים קודם בדירת אמו. ולא היה לה סיבה אמיתית לקשור את בטלר לרצח מלבד טביעת ה-DNA. אבל, עם ראיה כזו, סיכויוו להיות מזוכה היו אפסיים. למזלו, חבר המושבעים השתכנע שהראיה לא מספיקה. טענת ההגנה הייתה מבוססת על שני עמודים עיקריים. ראשית לדיוויד בטלר יש מחלת עור נדירה הגורמת לו לפזר פיסות עור זעירות הרבה יותר מאדם נורמלי. בהיותו נהג מונית, במשך היום הוא בא במגע ישירות, דרך מכוניתו, ודרך מתן העודף, עם הרבה מאוד אנשים, כך שה-DNA  שלו מפוזר בכל מקום. לבסוף, סוג הלק שהנרצחת השתמשה בו, הפך את ציפורניה למלקטות אבק ו-DNA.

דרך אגב, המשטרה זיהתה את דיוויד בטלר כדמות שצולמה במצלמות האבטחה, למרות הדמיון הקלוש. אף אחד לא יודע מדוע, אהה, כן, הייתה ראית DNA, לכן ניתן היה להשתכנע שהדמות במצלמת האבטחה היא של הנאשם. כאשר השוטר מאמין שהנאשם היה שם, הוא יזהה אותו גם בתמונת הווידאו.

מודעות פרסומת