תגיות

, , , ,

ראיון אישי הוא חלק חשוב מהתהליך הקבלה ללימודים בבית ספר, לתוכניות לימוד יוקרתית, ללימודים מתקדמים ולעבודה. כמעט כל אחד עבר ראיון כזה. כמעט כל אחד שהשתתף בתהליך קבלה בצדם של הממיינים חשב, שהראיון הינו שלב הכרחי בדרך לבחירת המועמדים המתאימים. נדמה לי, שעוד לא קרה לי, שפגשתי במישהו שהסכים איתי, שכדאי לוותר על הראיון בתהליך המיון.

ברור, לדוגמא, שראיון מטבעו מבחין בין מי ששולט בשפה, למי ששליטתו אינה שלמה. ראיון פותח דלת להטיות קוגניטיביות, ומאפשר הפליה מכוונת או לא מכוונת על רקע של מוצא או מגדר:

" חסם נוסף הוא ראיון קבלה. סטודנטים ערבים נתקלים בקושי משמעותי בהתבטאות בשפה עברית מקצועית ורהוטה, יחד עם חסמים תרבותיים לעמוד מול צוות מקצועי בזמן מבחן בשפה שאינה שפת אמם." ירדן סקופ,  "הארץ", 19.6.2013

ברור למדי, שלראיון קבלה יש יתרונות מהותיים:

א.      אין דרך פשוטה אחרת להכניס שיקולים לא עניינים, שמעוניינים בהם, ובמיוחד הקלה על מקורבים לתהליך הקבלה, או שיקולים שלא רוצים להודות בהם, כגון העדפה מתקנת.

ב.      אין דרך פשוטה אחרת, לשכנע את המועמד, שאם יתקבל, יעדיף את המוסד של המראיינים.

ג.       אין דרך פשוטה אחרת להרגיש חשוב, מאשר לראיין מועמד שמאוד רוצה להתקבל.

דוגמא אישית לראיון מוצלח. בשלב מסוים בחיי התעניינתי בעבודה כמהנדס במוסד כלשהו. ישר בתחילת הראיון, נשאלתי למה אני רוצה לעבוד שם. גמגמתי, שבעצם, מה שרציתי הוא ללמוד, וחיפשתי מקום עבודה, שאיך נאמר, לא יקשה יותר מדי על לימודיי. ואז, במפתיע, המראיין הודיע לי שהתקבלתי. הייתי קצת מופתע, אבל המראיין הסביר לי: "תראה, זה נראה על פניו מוזר, שמשהו עם כישורים כמו שלך ירצה לעבוד כאן. אבל, לך יש הסבר טוב."

אבל, האם הראיון הוא שלב חשוב בתהליך המיון הרגיל? כנראה שלא.

באוניברסיטת טקסס ביוסטון התרחש ניסוי מפתיע. באפריל 1979, לאחר שהסתיים תהליך המיון לבית הספר לרפואה, החליט בית המחוקקים של המדינה על הגדלת גודל הכיתה הנכנסת לבית הספר לרפואה מ-150 ל-200. כתוצאה מכך, התקבלו 50 סטודנטים חדשים לבית הספר, על פניו, חלשים הרבה יותר. שנה לאחר סיום לימודיהם נערכה השוואה בין ההישגים של 50 הסטודנטים אלו להישגיי 150 שנבחרו ראשונים. לכאורה במפתיע, לא נימצא כל הבדל בהישגיהם: כתלמידים או כרופאים מתחילים.

בארה"ב בתי הספר לרפואה הינם מוסדות ללימודים מתקדמים לאחר תואר ראשון. ברשות מערכת הקבלה ישנם נתונים רבים על המועמד, הכוללים את הציונים שקיבל בתואר הראשון, ציוניי מבחן מיון לרפואה סטנדרטי (MCAT), מכתביי המלצה, ופעילויות נוספות שלו. תהליך המיון לבתי הספר לרפואה באוניברסיטת טקסס כלל מיון ראשוני, על סמך החומר שהגיש המועמד. כשליש (36%) מהמועמדים הוזמנו לראיון בלתי מובנה, שעליו כל מועמד קיבל ציון משני מראיינים. לאחר הראיונות, התכנסה ועדת הקבלה, כל אחד מחבריי הוועדה נתן ציון לכל המועמדים, שעברו לשלב הריאיון, ועל כל סמך החומר שהצטבר, הציון ביטא התרשמות אישית ולא מובנת של חבר הוועדה. המועמדים דורגו לפי הציון הממוצע שקיבלו מחברי הועדה, ואלו שקיבלו את הציון הממוצע הגבוה, התקבלו לבית הספר.

כאמור, ב-1979, חודש לאחר תהליך המיון, ולאחר שהמועמדים המובילים התקבלו לבית הספר הנידון, או לבתיי ספר לרפואה אחרים, היה על בית הספר ביוסטון לקבל 50 סטודנטים נוספים,  סטודנטים אלו היו, בהכרח, בעלי דירוג הנמוך בצורה משמעותית מדירוגם של ה-150 שהתקבלו בשלב הראשון.

ציון הקבלה הסופי היה בעל מתאם גבוה עם הציון של המראיינים. היה הבדל בין נתוני הכניסה של הסטודנטים שהתקבלו מלכתחילה, לאלו שהיו בקבוצה שהתקבלה מאוחר יותר. אבל, רק 12% מציון המיון הסופי נקבע על סמך נתונים השונים מציון הראיון, בכללם, הציוניים של התואר הראשון, ומבחניי הקבלה. הדבר העיקרי שהבחין בבירור בין שתי הקבוצות היה ההערכה שקיבלו המועמדים לאחר הראיון. הניתוח הזה נעשה כך, שמחפשים את הממוצע המשוקלל של כל הנתונים על המועמד, המסביר בצורה הטובה ביותר את הציון הסופי. ואז, בודקים מה משקל של כל אחד מהמרכיבים. כאמור, אם אחד הנתונים הוא ציון הראיון,שאר הנתונים מקבלים משקל נמוך ביותר.

כל התלמידים שהתקבלו סיימו את לימודיהם. שנה לאחר סיום הלימודים הישגיי כל התלמידים נבדקו. ולא נמצא שום קריטריון רפואי או אקדמי המבחין בין ה-50 שנדחו בסיבוב הראשון, לאלו שהתקבלו, או אפילו בין אלו שהתקבלו רק בשלב השני לבין 50 המועמדים שהובילו את הסיבוב הראשון. המסקנה של כותבי המחקר הייתה, שהניסוי הטבעי הזה הוכיח, שהראיון היה בזבוז זמן וכסף. ניתן, פחות או יותר להניח, שאם היו מגרילים באופן מקרי לחלוטין 200 מקומות בין המועמדים שהגיעו לשלב הראיון, לא היו מקבלים סטודנטים פחות טובים.

הערה: זו דוגמא נוספת וחריגה, לטענה שטענתי לגבי המבחן הפסיכומטרי, שניבוי "מתוחכם", לא בהכרח מביא לתלמידים טובים יותר.

 

ניסוי טבעי זה הראה שראיון הקבלה אינו מועיל באמת. אך האם הראיון יכול להזיק? סביר שכן. הראיון, נראה, שמוסיף אינפורמציה המועילה בקושי רב, אך השפעתה על מקבל ההחלטות עמוקה – הרי הוא התרשם באופן לא-אמצעי מהמועמד. אם כך, סביר להניח, שמקבל ההחלטה יזניח אינפורמציה חשובה. הראיון הלא באמת אינפורמטיבי, יקבל משקל רב מדי. אפילו, אם הראיון אינו מזיק ואינו מוטה, הוא מוסיף רעש מדידה, והופך את ההערכה הסופית לפחות טובה.  במאמר חדש חוקרים מאוניברסיטאות פנסילבניה וקרנגי-מלון ניסו לבדוק ישירות את זה. לשם כך הם נתנו למקבלי ההחלטה אינפורמציה מצוינת, אך נתנו להם להתרשם מראיון בן 20 דקות. התוצאה הייתה, שמקבלי ההחלטה הזניחו את הנבאי המצוין, והחליטו על סמך ראיון חסר משמעות.

הנבדקים בניסוי היו סטודנטים שהתבקשו להעריך את ממוצע הציונים של סטודנטים אחרים (המרואיינים) בסוף הסמסטר בו נעשה הניסוי. הנבדקים לא הכירו את המרואיינים לפני הראיון, אך ניתנו להם ממוצעיי הציונים של המרואיינים עד אותו סמסטר. ממוצע זה הוא נבאי מצוין של הציון בסמסטר העוקב, דבר שהוסבר במפורש לנבדקים. הניסוי נעשה במספר וריאציות, לחלק מהסטודנטים ניתן היה לשאול את המרואיינים שאלות כרצונם. חלק אחר, התבקשו לשאול שאלות של "כן" ו"לא". בחלק מהמקרים המרואיינים אמרו את האמת, ובחלק אחר, הם ענו בצורה מקרית (התשובה הייתה פונקציה של האותיות הראשונות של שתי המילים האחרונות בשאלה, ללא התחשבות בתוכן). חלק מהנבדקים ראיינו, וחלק אחר ראו ראיונות שבוצעו על ידי חבריהם. אם נפשט, התוצאה הסופית הייתה, שאין הבדל בין התנאים. בכל המקרים, כמעט באותה מידה, הנבדקים הביאו שביעות רצון רבה מהצלחת הראיון לספק אינפורמציה משמעותית. כך היה, בין אם קיבלו תשובות אמיתיות, ובין אם קבלו תשובות מקריות ולא קונסיסטנטיות…. ובכל מקרה, הניבוי של הנבדקים נפל משמעותית מהחזאי הפשוט המנבא את הממוצע הבא כשווה בדיוק לממוצע עד כה….נזכיר, שלייתר בטחון, הוסבר לסטודנטים, שהממוצע עד כה, הוא נבאי מצוין.

אם נרצה לכמת, ניתן לראות שהמתאם בין הממוצע עד הסמסטר לממוצע של הציונים בסמסטר היה 0.65, המתאם של הניחוש לאחר הראיון עם הממוצע בפועל צנח ל 0.31, במלים אחרות, הראיון הגדיל את טעות הניבוי בכ-25%.  המחברים ביצעו גם ניתוח שמנסה לראות איך הניבוי מושפע מהערך האמיתי של הממוצע (הלא ידוע למנבא!). כצפוי, ככל שהסטודנט טוב יותר, כן, בממוצע, ניבוי הציון יעלה. לא באותה מידה, בכל זאת הציון האמיתי לא ידוע, וניבוי זו מלה אחרת לניחוש. זה נכון הן למנבאים שהיו חשופים לראיון, והן לאלו שלא היו חשופים לו. אבל, הרבה פחות לאלו שהיו חשופים. כך, אם על כל עליה בנקודה בממוצע האמיתי  הניבוי עולה בממוצע בכחצי נקודה ללא ראיון, עם ראיון הוא יעלה רק בכ-0.2 נקודה!

אז מה המסקנה? כנראה שהתרשמות אישית, ניתוח לא כמותי, ומראית עין, אינם כלי שיפוט טוב. דהיינו, אם המטרה הינה להבין את המציאות, אז כדאי להשתמש בכלים כמותיים וסטטיסטיים. אם הכוונה הינה להרגיש טוב, ולהיות משוכנע אישית, שהמסקנה נכונה, אזי, כנראה, ראיון אישי ושיפוט על סמך התרשמות הינם הדרך הנכונה.

מודעות פרסומת