תגיות

, ,

"מחקר מצא כי כמעט 1 מ-10 מגיליי תיכון וקולג' כפה מגע מיני על מישהו אחר ובניגוד לרצונו של זה. רובם של אלו שעשו זאת חושבים שהקורבן אשם לפחות חלקית באירוע"   NPR  (הרדיו הציבורי האמריקאי), 8 באוקטובר, 2013

בשלב זה, הייתי מבקש מהקורא הנאמן, לדמיין לעצמו את שמתרחש, ובהתאם לגילו, שיחשוב שמדובר בו או באחד מקרוביו.

אחד המגיבים לכתבה ב NPR כתב:

"לדעתי, מה שמתרחש זו היא תרבות המאצ'ו שלנו, וכוחם הפיזי העודף של הזכרים, הוא שפועל כאן. גברים, וגברים צעירים, כבר לא לוקחים על עצמם להגן על החלשים, נשים, ילדים וזקנים. יותר ויותר הם חושבים, שהפעלת כוח פיזי הוא מאפיין של גבריות."

אותו מחקר תואר בנשיונל ג'יאוגרפיק כך:

"כאשר אתם חושבים על אונס, אתם כפי הנראה חושבים על גבר מבוגר האורב בסמטה אפלה כדי ללכוד נערות צעירות…אבל לא… מה שנמצא במחקר מבהיל. כמעט 10 אחוזים מאלו שענו לסקר דיווחו על ביצוע אלימות מינית זו או אחרת במשך ימי חייהם, כאשר 4 אחוזים מדווחים על ניסיון או ביצוע אונס"

נחשוב כעת על סיטואציה אחרת, זו של אסיר, במיוחד אסיר צעיר, המותקף מינית. נחזור לכך בהמשך.

הכתבות של NPR  ונשיונל ג'יאוגרפיק התבססו על מאמר שהופיע ב- JAMA Pediatrics. בניגוד לרב המחקרים בנושא המגיעים לידיעתנו, האוכלוסייה הנחקרת הייתה זו של "המטרידים" ולא זו של המוטרדים. בני הנוער נשאלו, האם הם כפו מגעי מיני על אחרים, ולא אם הם עצמם היו קורבנות של כפיה..

המחקר מבוסס על סקר אורך, שהחל ב-2006, בו נדגמו  1586 נערים והאחראים עליהם (דהיינו, במצב הנורמלי, ההורים). הנושא הספציפי בו אנו דנים נבדק בשאלונים חוזרים שהועברו בין 2010 ל-2012. אחוז העונים לשאלונים החוזרים מבין אלו שהשתתפו בשלב הראשון היה קצת מתחת ל-60%. לא נמצאו הבדלים ברורים בין אלו שענו לבין אילו שלא ענו.

''
Felix

אכן, 1 מ-11 (אבל מי סופר?) מבני הנוער ענה בחיוב על השאלה האם פעל באופן "אסור". אם כי, ברוב המקרים לא מדובר היה במגע מיני מלא (אלא משהו ברמה של ליטוף ונשיקה), וברוב המקרים, "כפו", פירושו שהופעל לחץ פסיכולוגי ולא לחץ פיזי, אלכוהול היה מעורב רק ב-15% מהמקרים (בכל כמות שהיא, לא בהכרח שיכרות, או שיכור). בחלק גדול מהמקרים, ה"קורבן" לא היה קטין, למרות שהמחברים מתייחסים למטרידים ולהטרדה לאורך המאמר בשם פועל המיוחד לביצוע עברה (perpetration), ומדברים על אונס וניסיון לאונס, ברוב המקרים כנראה לא מדובר במעשים שהם אפילו על סף הפלילי.

כיוון, שבד"כ לא מדובר על פעולה אלימה פיזית או כזו הנעשית מתוך ניצול סמכות, נתייחס לנערים המעורבים כאל "לוחצים", אם כי, נחזור ונבהיר: בחלק קטן מהמקרים מדובר היה באלימות, ובניסיון לאונס, פשוטו כמשמעו.

המגיב המצוטט למעלה הגיב, כדרכם של מגיבים, ללא שקרא. כי אם היה קורא (או מאזין), היה נוכח, שאין הבדל משמעותי בין בנים לבנות, הכוח הפיזי ותרבות המאצ'ו אינם ממין העניין. הרב המוחלט (ממש) של המקרים הם הטרוסקסואלים. בגילאים הצעירים (מתחת ל-18, רוב קטן מבין הלוחצים היו בנים, אבל מגיל 18 כבר אין הבדל בין המינים. במדגם נמצא רק מספר קטן מאוד של מקרים (המייצגים פחות מ-0.5% של האוכלוסייה) בהם היה ניסיון לכפיית מגע מיני מלא (הכולל חדירה זו או אחרת), ושהיה בהם היה איום בכוח  או שימוש בו. בגלל המספר המועט, לא נמצא, ולא ניתן היה לצפות שימצא הבדל מובהק בין המינים. דרך אגב, בכל המקרים בהם היה שימוש או איום בכוח, הכופה היה מתחת לגיל 18.  לא ניתן היה למצוא הבדל בין המינים במידת לקיחת האשמה על המאורע (שוב, ברוב המקרים, מדובר בלחץ פסיכולוגי בלבד).

אז, אכן, בגילאים הצעירים, המדגם מראה כי כנראה יותר בנים מבנות מנסים לכפות את רצונם על האחר. אבל, בין אלו שהצליחו, אין כבר הבדל מובהק בין המינים. נזכור, ברוב המקרים מדובר בניסיון של "כפיה" פסיכולוגית של מגע, כך שניסיון שנכשל, מצביע אולי יותר על מחשבותיו של ה"לוחץ", מאשר על תפישת האירוע על ידי צופה אובייקטיבי. למעשה, באופן תיאורטי, יכול להיות, שבתוך קבוצת אלו שקיימו יחסים מיניים, ה"ילדים הטובים ירושלים", הם רוב אלו שמוגדרים במחקר זה כ"אנסים", באשר יש להם רגשי  אשמה על עצם הסיטואציה המינית.

נתייחס כעת למה, שהמחברים מתייחסים אליו, באופן מוזר, כאל "אונס או ניסיון לאונס". הנה מה שמצאו: המדגם כולו היה פחות או יותר מאוזן בין בנים ובנות. בין 18 המרואיינים, שהצליחו לכפות יחסיי מין, היו 13 בנים, מכאן מתקבל האומדן ש- 68% מבני הנוער בארה"ב, שניסו לאלץ יחסיי מין, היו בנים.   אפשר היה לומר שחלקם של הבנים בקרב אלו שכפו היה גדול יותר מחלקם בין אלו שלא כפו, שהרי 68% זה יותר מ-50%… זה נכון, אבל אי אפשר להסיק מכך, שבנים, באופן כללי, כופים יותר מבנות. אומדן הוא בסופו של דבר ניחוש וסביר שהוא לא מדוייק. המדגם קטן, והתוצאה יכולה הייתה להיות מקרית לחלוטין, . החוקרים חישבו, שאם היו לוקחים הרבה מדגמים בגודל דומה, מתוך אוכלוסייה שמחציתה בנים, לפי שיטת הדגימה שבה השתמשו, ב 34% מהמקרים, הקבוצה שהייתה מתקבלת הייתה פחות מאוזנת מאשר החלוקה של 13 בנים ו-5 בנות, כאשר ב 34% של מקרים אלו, חוסר האיזון נובע בעליל כתוצאה מהדגימה המקרית (הרי מדובר בסימולציה של מדגם מקרי מתוך קבוצה מאוזנת).

מי שיטרח וייחשב, ימצא ש 13 בנים הם 72%  מתוך 18 צעירים. הסיבה שכנראה המספר 68% המופיע למעלה אינו טעות, היא שכאשר החוקרים דגמו את הנבדקים, לא לכל נער באוכלוסייה הנדגמת היה הסתברות שווה להיכלל במדגם. למעשה, ברוב הסקרים (הטובים) של סקריי אוכלוסייה, הדגימה נעשית כך שלפרטים באוכלוסייה הכללית יש הסתברות לא שווה להיכלל במדגם. הסיבות לכך יכולות להיות רבות. אם שולחים מראיין לפגוש את הנדגם, נוח לרכז את הנדגמים באזורים גיאוגרפים מצומצמים. כיוון שברור שמספר הנדגמים הקשורים בהתנהגות לא רצויה יהיה נמוך מאוד, כדאי להתרכז ולדגום דגימת יתר אוכלוסיות מועדות, גם אם ההסתברות שיפנו זהה לכל החברים באוכלוסייה, אוכלוסיות שונות מסכימות להשתתף באחוזים שונים,  וכן הלאה. כתוצאה מכך, לא נכון לדווח על האחוז במדגם של המעורבים בפעילות מסוימת או שדיווחו על עמדה כלשהי, אלא לאמוד את האחוז באוכלוסייה אותו הם מייצגים. במחקר הנידון, החוקרים בחרו מדגמית מתוך פאנל של מחקריי הרשת של האריס, והמשקלות חושבו, כדי להתאים את הנתונים הדמוגרפים של משתפי הפעולה מקרב הנמצאים בפאנל, לנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה האמריקאית בכללה.

כך, גם מה שכתבתי למעלה, ש 0.5% מהאוכלוסייה מעורבים בניסיון לאונס תוך שימוש באלימות, מבוסס על 10 מקרים, שהם לכאורה כ-1% מהמדגם. אבל, ניתן היה לראות מהמאמר שה-10 האלו מייצגים 13% מתוך 49 מקרים, ו-49 מקרים אלו מייצגים 4% מהאוכלוסייה. דרך אגב, לא מצאתי את ההסבר להבדלים בין המספרים לאחוזים במאמר המדעי, וודאי שההסבר אינו בנמצא בכתבות בעיתונות הפופולארית.

אחד הדברים שעניינו במיוחד את החוקרים הוא היחס בין צפייה במדיה הכוללת אלימות וסקס, לבין ניסיונות האונס. התוצאה לכאורה מעניינת. יש לכאורה אפקט הן של צפייה הן בסקס והן באלימות, אבל בניגוד לצפייה בסרטים בדירוג X, שיש לה השפעה מובהקת ביותר,  ההבדל בצפייה בסרטים בעלי תוכן מיני בין אלו ש"ניסו" הוא גבולי, בעוד שלא נמצא כל אפקט בין אלו שהצליחו, ושניתן לומר שאינו ממצא מקרי במדגם.

אם נפרט, ונתייחס למדיה בעלת תוכן מיני, הניתוח מבוסס על חלוקת הנערים לשלוש קבוצות, אלו שלא צפו בכלל, אלו שצפו במקצת, ואלו שצפו הרבה (כמחצית מהנערים!), מסתכלים על האחוזים של שלשת הקבוצות מקרב אלו שלא לחצו לקיים יחסיי מין לא רצויים, ומקרב אלו שלחצו. כמובן שהאחוזים שונים בשלשת הקבוצות, אבל, בודקים סטטיסטי, אם ההבדל הוא גדול ממה שניתן לצפות שהיה קורה באופן מקרי. התשובה שהתקבלה היא, שאי אפשר לומר זאת לגבי אלו שהצליחו, אבל, כן אפשר לומר זאת על אלו שניסו.

קושי משמעותי בטיעון של המחברים, היא שאין כל התניה בכמה הזדמנויות היו לצעיר בהם מגע מיני כלשהו היה אפשרי. מי שלא נמצא בסיטואציה של מפגש בין מיני, מעבר לפעילות בכיתה, בכנסיה או בתנועת הנוער, ממילא לא יכול לנסות לכפות מגע מיני. אם נניח לדוגמא, שבנים ההולכים באופן קבוע לכנסיה, לא רואים סרטים בסיווג X, ולא נפגשים עם בנות, אזי נמצא אוטומטית שיש קשר בין תכנים מסווגים בסיווג X  לבין כל פעילות מינית. באופן יותר כללי, המתאם יכול לנבוע מכך ששני הדברים, הנטייה ללחוץ על בן הזוג והצפייה בתכנים קשים מאפיינים את אותה קבוצה באוכלוסייה, בלא שיש קשר ביניהם (לדוגמא, אין מתאם בתוך הקבוצה בין הצפייה והפעילות הלא נורמטיבית).  כרגיל, מתאם בקושי רב מרמז על סיבתיות.

אז מה למדנו בינתיים? שאפשר להתייחס לנתון הפחות חשוב (1 מ-10 ניסו לכפות פעילות על רקע מיני כלשהו), מאשר לעיקר ("אונס או ניסיון לאונס"), שכדי להגיע לעיתונות, הגדרות הן חשובות ("ניסיון לאונס" יותר מלהיב מאשר "ניסיון לשכנע מישהו לקיים יחסי מין"), שלהציג את האחוזים במדגם זה מעט מאוד, שלא כל הבדל בין שתי קבוצות במדגם, מצביע על משהו משמעותי, שההבדל בין בנים לבנות הוא יותר קטן ממה שחשבנו, ובכלל, לא כל מה שאנחנו חושבים הוא נכון….

''

ועכשוו לבתי הכלא. בשנים 2008-2009 משרד המשפטים האמריקאי ערך סקר מקיף אל הטרדות מיניות בבתי הכלא לסוגיהם. המדגם היה ענק, בגודל של 81,566 כלואים, שכל אחד מהם מילא שאלון אנונימי, שכלל שאלות על תקיפות בשנה האחרונה. שוב, המדגם לא היה מדגם פשוט, נדגמו במיוחד בתי סוהר ואסירים שניתן היה לנחש שהסיכוי שלהם להיות מוטרדים הוא גבוה. ולכן, הממצאים  המדווחים למטה, אינם האחוז בין העונים, אלא ההערכתם של הסטטיסטיקאים מהם האחוזים בקרב כל האסירים. הנתונים מדווחים לפי בתי כלא (JAILS) ובתיי סוהר (PRISONS). בארה"ב, בתי כלא, הינם מקומיים באחריות המועצה האזורית (קאונטי), ומיועדים בדרך כלל, למקרים פחות קשים ולעצירים.

4.4% מאוכלוסיית בתיי הסוהר  ו-3.1% מאוכלוסיית בתי הכלא  מדווחים על מקרה אחד או יותר של תקיפה מינית בשנה שקדמה למילוי השאלון. וכ- 9.5% מבין הנערים.

הסיכוי של לבן להיות מותקף על יד אסיר כפול מסיכויו של שחור, המספרים מתהפכים כאשר מדובר בתקיפה על יד סגל. רוב התוקפים הם אנשיי סגל.

2.9% ו 2.1% בהתאמה מהאסירים מדווחים על יחסים מיניים עם הסגל  לעומת 2.1% ו-1.5% מהאסירות המדווחות על יחסים מיניים עם הסגל.כ-65% מהסגל התוקף היו נשים.

1.9% מהאסירים בבתי סוהר ו -1.3% מהאסירים בבתי כלא מדווחים על היותם קורבנות של תקיפה מינית על ידיי אסירים אחרים, לעומת 4.7% ו-3.1% מהאסירות.

בסיכום, נשים מדווחות על פי שניים יותר תקיפות מאשר גברים (אך רובן ע"י אסירות).

כ-15% מהקורבנות, נפגעו ב-24 השעות הראשונות לשהותם.

בהתחשב בנתוני האסירים, הסגל פוגע יותר בגברים מאשר בנשים, בשחורים יותר מאשר בלבנים, בצעירים יותר מאשר בבוגרים, במשכילים יותר מאשר אלו ללא השכלה אקדמית, ובכאלו שנפגעו כבר בעבר יותר מאשר באלו שלא נפגעו. וסוהרות פגעו יותר מאשר סוהרים.

ושאלתי העיקרית, איך בשם החוק והצדק, מרשה החברה לעצמה נתונים כאלו? מה חושבים לעצמם השופטים, ששולחים בני אדם להיות קורבנות? מה חושבים לעצמם, נציגי החוק המתעלמים מהחוק?

מודעות פרסומת