שוקולד ובירה – המדען והחיים הטובים

תגיות

בדיקת השערות, מובהקות, מתאם וסיבתיות, עמידות, רגרסיה

שוקולד ופרסיי נובל… במאמר פורץ דרך בניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיצין, ללא ספק העיתון הרפואי החשוב ביותר, בדק חוקר מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק את הקשר בין הצריכה הלאומית של שוקולד למספר פרסיי הנובל שקיבלה אותה המדינה.

ברור מאליו, כי ,ככלל, צריכת השוקולד במדינות גדולות תהיה גבוהה יותר מאשר הצריכה במדינות קטנות, ומן הסתם, הראשונות גם יקבלו יותר פרסים מהאחרונות. לכן שני הגדלים, צריכת השוקולד ומספר פרסי נובל, שהחוקר מתייחס אליהם, הם לנפש. ליתר דיוק, לגבי שוקולד חושבה הכמות הכוללת השנתית, מחולקת למספר תושביי המדינה, והמספר הכולל של פרסיי נובל חולק במספר התושבים בעשרות מליונים (דהיינו, במקרה של ישראל, החלוקה היא ב 0.8). החוקר בדק את אותן 23 המדינות, שיכול היה למצוא את צריכת השוקולד שלהן.

המסקנה של החוקר היא חד משמעית. ככל שאזרחי המדינה צורכים יותר שוקולד, כן, ככלל, גבוה יותר מספר פרסיי הנובל שהמדינה קבלה יחסית לגודלה. אין זה מפתיע, לכן, כי המדינה עם המספר הגדול ביותר של פרסיי נובל לנפש,בין אלו שנבדקו, הינה שוויץ, מולדת השוקולד. כמו כן, לא מפתיע, שמדינות בהן אנשים מתנזרים משוקולד, כמו סין, יפן ופורטוגל, מזדנבות מאחור. יוצאת מהכלל הינה שבדיה, שניצלה את יתרון הביתיות שלה, ובפרט את השיפוט הביתי, כדי לקבל יותר פרסיי נובל מהצפוי, לאור צריכת השוקולד הדיי בינונית שלה. כך, למרות, שהשבדים צורכים שוקולד כמו הצרפתים, השבדים קבלו פי 3.5 יותר פרסיי נובל מאשר הצרפתים.

יש להתייחס למחבר בזהירות. בעתונות הרפואית המחברים נדרשים להצהיר על ניגוד אינטרסים, היכולים לכאורה להיות להם. מחבר המחקר על השוקולד מודה, שהוא ממש לא אובייקטיבי  ויש לו ניגוד אינטרסים ברור, בהיותו צרכן, על בסיס יומי, של שוקולד, ובעיקר שוקולד מריר של לינדט, חברה, שבסיסה כמובן בציריך, בקרבת ה-ETH המוסד המחקרי הבולט ביבשת..

המדד המקובל ביותר לחוזק הקשר בין שני משתנים, הוא המתאם. המתאם בודק עד כמה אחד המשתנים קרוב להיות פונקציה לינארית (של קו ישר) של משנהו. אם הקשר הלינארי מדויק וחיובי (כל פעם שהמשתנה הראשון עולה ביחידה אחת, המשתנה השני עולה במידה קבועה) המתאם הוא 1. אם הקשר הוא לינארי ויורד (כשערכו השל המשתנה הראשון עולה, ערכו של המשתנה השני יורד בקצב קבוע), המתאם הוא 1-. בכל מקרה אחר ערך מקדם המתאם הוא בין 1- ל-1+, וככל שערכו של המתאם קרוב בערכו המוחלט ל-1, כך הקשר (הלינארי) בין המשתנים חזק יותר. אם ככל שערכו של אחד המשתנים עולה, ערכו של המשתנה השני נוטה להיות גבוה יותר, המתאם חיובי. אם ערכו של המשתנה השני נוטה להיות נמוך יותר, אז המתאם שלילי.

כאשר בודקים את המתאם בין שני המשתנים של צריכת השוקולד ומספר פרסיי הנובל, נמצא מתאם מרשים של 0.791. תוצאה חריגה כזו גבוהה לא יכולה להיות תוצאה מקרית, כי מתאם כזה גבוה היה מתקבל במקרה בלא יותר מאשר 1 מ-10,000 מקרים של 23 זוגות של משתנים שאינם קשורים ביניהם. כך, הקשר בין שוקולד לפרסי נובל חקוק בסלע. דרך אגב, המתאם מזנק ל-0.862 כאשר מורידים את שבדיה עם שופטיה המהמרים. אם מפזרים את דגליי  23 המדינות (פרט לשבדיה….) בנקודות המתאימות של פרסיי נובל כנגד צריכת שוקולד, הדגלים  מסתדרים יפה סביב קו ישר, קו מכונה "קו הרגרסיה". הקו מראה, כי בממוצע, צריכה נוספת של רק 400 גרם לבן אדם בשנה, פחות מקוביית שוקולד בשבוע, מספיקה כדי להעלות את מספר פרסיי הנובל ב 1 על כל 10 מיליון אנשים.

צריכה, גרף הרגרסיה (בקירוב). הריבוע מדגים שעליה בצריכה לנפש לשנה ב-3 ק"ג, קצת יותר מחפיסת שווקולד בחודשיים, מעלה בממוצע את מספר פרסיי הנובל ב-7.5 לעשרה מיליון תושבים….פיזור הדגלים מתוך המאמר המקורי, קו הרגרסיה הועבר בידו החופשית של הח"מ.

כמובן, מתאם לא מראה על סיבתיות, וקשה לדעת מה בין השוקולד וההצטיינות במחקר הוא הסיבה, ומה ביניהם הוא המסובב. האם צריכת שוקולד מעלה את האינטליגנציה הממוצעת?  או, שמא, ככל שאנשים משכילים יותר, כן הם מבינים את יתרונותיו של השוקולד (המריר)? כיוונה של הסיבתיות אינו ברור, אבל הקשר בין שני משתנים אלו אינו ניתן לערעור!

מדברים על בריחת מוחות, אבל למרות הצריכה העלובה בישראל, של 1.15 ק"ג שוקולד לנפש, עדיין מספר פרסיי נובל לנפש נמצא איפשהו בין אירלנד לבריטניה, אנחנו יכולים רק להיות גאים בג'ניוס הישראלי שהצליח לפרוץ ללא שוקולד! דרך אגב, המחבר, העדיף להגן על כבודה של ארצנו, והדגל הכחול לבן היחיד בגרף הוא זה הדגל היווני, הנמצא קרוב לקו.

אם כך, לא מפתיעה הידיעה שפורסמה ב"הארץ":

"חוקרים מהארוורד קבעו כי שתיית שתי כוסות שוקו חם ביום מגנה על הגוף מפני מחלות דמנציה שבהן ירידה ביכולת השכלית, ובכללן אלצהיימר."

אין דמנציה ויש פרסיי נובל….נהדר!

אבל, שוקולד הוא רק מרכיב אחד מהחיים הטובים.

 

"גברים, ל'דייט' הבא אולי כדאי שתשקלו פגישה רגילה בפאב או בבר המקומי ולא בבית קפה או מסעדה. מחקר שנעשה לאחרונה מראה שגברים נעשים טובים ויצירתיים יותר בפתרון בעיות לאחר צריכת אלכוהול."  גלובס, 14.4.2012

יצירתיים,בסדר, אבל נבונים? פרודוקטיביים?

במאמר חשוב  נבדקו הרגלי החיים של מדענים בכירים במדעי הסביבה. קבוצת המדענים שנבדקה הם אלו המצוטטים ביותר (כאלפית מכלל המדענים בתחום). הממצא המעניין הוא, שהמדענים הבכירים שותים כ-7.17 מנות אלכוהול בשבוע, פי 2.5 מהמוצע בארה"ב, וחלקם מגיעים עד 31 מנות בשבוע.

בתגובה על מאמר זה מציין הכותב, שאכן, על פניו, יש קשר בין צריכת האלכוהול במדינה, לבין יכולתה המדעית. ישנו מתאם של 0.3 בין צריכת הבירה במדינה לבין מספר הפרסומים המדעיים באותה מדינה לנפש. המתאם נוסק ל-0.46 כאשר מדובר על מספר הציטוטים למאמר (מדד מקובל לאיכות מאמרים מדעיים). אם כי מחבר התגובה קצת מסייג את ההתלהבות, בטענה שיכול להיות שיש כאן גורם מתווך כמו עושרה של המדינה. שימו לב לקו הרגרסיה!

זה לא לגמרי רלוונטי לנתון הקודם. המחברים המצוטטים ביותר, אוכלוסיית המחקר המדובר, הם, בעיקרם, אמריקאים, גברים ומבוגרים. כך, שעושרה של המדינה כגורם מתווך, כניראה אינו רלוונטי למאמר הקודם. יותר חשוב  היה לציין, כי בוצעה כאן השוואה בין שתי קבוצות שאינן דומות – המדענים הבולטים וכלל האוכלוסייה האמריקאית. המינימום היה ההשוואת צריכת האלכוהול שלהם לזו של אוכלוסייה בעלת הרכב דומה, של גיל, מגדר, השכלה גבוהה וכו'.

אבל, כל הנתונים "האקןלוגים" האלו אינם רלוונטיים לפרט. האם כדאי לי להגביר את צריכת השוקולד, או האלכוהול, אם אני מעוניין לשפר את הישגיי המדעיים? למרבה הצער, התשובה הינה, כנראה, שלילית.  מאמר חשוב ומצוטט, מציג תמונה לא סימפטית. על מחבר מאמר זה, אקולוג של ציפורים, נאסר, מסיבות רפואיות, לשתות אלכוהול. לצ'כי מבוהמיה, האזור המוביל בעולם בשתיית בירה, זו מכה אנושה, אבל, להפתעתו, תמורה היתה בצידה – הפרודוקטיביות המדעית שלו עלתה פלאים. כמדען טוב, הוא החליט לבדוק את הנושא בקפדנות, וביצע סקר מקיף בין כל חוקרי הציפורים הפעילים בצ'כיה. והתוצאה שהתקבלה איננה משעשעת. ככל שאדם שותה יותר, כן תפוקתו המדעית (כפי שהיא נמדדת על ידי קצב הפרסומים המדעיים) יורד. לקו הרגרסיה יש שיפוע שלילי, והמתאם הוא שלילי: 0.55- !

פרסומים לנפש לשנה כפונקציה של כמות הבירה. קו הרגרסיה הועבר בידו החופשית של הח"מ.

המסקנה עד כה נראית, שהעילית המחקרית נהנית מהחיים הטובים, אבל החוקר הבודד, נפגע, אם הוא מבלה כיאות. בקיצור, מי שרוצה להצליח, צריך לוותר על חלק מתענוגות החיים. לא בכדי, אלכוהול מתחרה ראש בראש בהרואין ובקראק קוקאין על תואר הסם המסוכן ביותר, אם כי סביר יותר להניח, שהבעיה של חוקרי הציפורים עם בירה היא, שהליכה לפאב דורשת זמן….

האם ההשפעה של האלכוהול היא לוקאלית (אנשים חושבים פחות טוב בהיותם שתויים) או גלובאלית (אנשים שמבלים בערבים, עובדים פחות שעות)? מחקר מרתק, מרמז כנראה על התשובה. במחקר זה, סטודנטים נשאלו על דעותיהם הפוליטיות, בצאתם מפאב בניו-אינגלנד, ולאחר שרמת האלכוהול בדמם (BAC) נבדקה. העובדות ברורות: ככל שה-BAC של הסטודנטים היה  גבוה יותר, כן דעותיהם באותו רגע היו שמרניות יותר, וזאת אף אם מביאים בחשבון משתנים מסבירים אחרים כמגדר, והגדרה עצמית כליברלי או קונסרבטיבי. בניסויים אחרים המדווחים במאמר, המחברים מראים, שקל מאוד להשפיע על רמת שמרנותם של הנבדקים, על ידי מניפולציה של יכולתם לחשוב בהגיון בזמן, שבו הם עונים (על ידי לחץ זמן, מטלות נוספות במקביל וכיוב'), וככלל, ככל שהסטודנטים מסוגלים לחשוב יותר "בהגיון" ובישוב הדעת, כך תשובותיהם יותר ליברליות. מחקר זה מבסס ניסויית את המתאם, שנמצא באוכלוסייה הבריטית, שם נמצא, שגם אם מתחשבים במשתנים אחרים, ככל שהיכולת הקוגניטיבית של הנבדק בגיל עשר הייתה נמוכה יותר, כך בממוצע תשובתיו כעשרים שנה מאוחר יותר היו שמרניות יותר.

טכנית, מה שנעשה בשני מחקרים אלו, הינו "רגרסיה מרובה". במחקר הראשון מציגים מודל סטטיסטי, שבו "רמת השמרנות" הינה סכום של האפקטים של ה-BAC (פרופורציונית לערך), מגדר, דעות פוליטיות מוצהרות, וכל מה שלא יודעים את מקורו ("טעות מקרית"). מה שהחוקרים הראו, שהתרומה של רמת האלכוהול בדם לדעות הנבדק הן משמעותיות. דהיינו, המודל מנחש יותר טוב באופן מובהק את דעותיו של הנבדק אם הוא כולל את ה-BAC, מאשר מודל דומה פרט לכך שאינו כולל אותו. ובין שני סטודנטים הזהים בכל, פרט לרמת האלכוהול בדם, ננחש שזה שה-BAC שלו נמוך יותר, כנראה שיביע דעות פחות שמרניות. במחקר השני, "המשתנים המסבירים", היו האינטליגנציה כפי שהיא נמדדה בגיל 10, ומספר של משתנים סוציו-דמוגרפיים, ונמצא שהתחשבות באינטליגנציה, מלבד המשתנים הנוספים, משפרת את יכולת הניחוש של הדעות הפוליטיות שיושמעו בבגרותו של הנבדק,

המדגם שנחקר במחקר השני, הבריטי, הינו גדול בהרבה מאלו שנבדקו במחקר הראשון, והראה את הקשר בין יכולת מחשבה לדעות המובעות על ידי מגוון של אנשים בתנאי אמת. אולם, כל מה שמחקר כזה יכול להראות הוא מתאם.  במחקר הראשון נבדקה קבוצה קטנה ומאוד מאפיינת של נבדקים (סטודנטים בקולג' נתון) , והוא נעשה בתנאי מעבדה. אולם במחקר זה החוקרים שלטו על המניפולציה ("הטרדה" של הנבדק) ולכן המחקר אינו מצביע על מתאם אלא על על סיבתיות. השילוב בין שני מחקרים כאלו, מראה את התמונה השלמה, הכוללת הן את אלמנט הסיבתיות, והן את אלמנט ה"בחיים האמיתיים זה כך".