תגיות

, , , ,

נבאים, גירושין, ומבט מהרהר ב"ממבט ראשון" של מלקום גלדוול.

"אם הוא [הפסיכולוג ג'ון מרדכי גוטמן] מנתח שעה של שיחה בין איש לאשתו, הוא יכול לנבא בדיוק של 95 אחוזים באם הזוג יישאר נשוי חמש עשרה שנים מאוחר יותר. אם הוא צופה בזוג במשך חמש עשרה דקות, הצלחתו הינה בסביבות 90 אחוזים. לאחרונה, פרופסורית העובדת עם גוטמן בשם סיביל קררה, ששיחקה עם ההקלטות, גילתה שאפילו אם הם מסתכלים רק על שלש דקות שיחה, עדין הם יכולים לנבא בצורה מדוייקת להפליא מי עומד להתגרש"  (מלקולם גלדוול, "ממבט ראשון" מיקום 231, גרסת קינדל).

O SANCTA SIMPLICITAS , "הו תמימות קדושה", אמר יאן הוס לאשה הזקנה שהוסיפה זרד לאש המלחכת תחת רגליו.

מונש, הפרידה 1894

הציטוט מספרו השני של מלקולם גלדוול, אם היה נכון, היה מכיל בתוכו שני דברים קשים לעיכול. מדובר בו בנבאי התנהגותי מופלא, המבוסס כמעט על לא כלום, אין כאלה במדעי החברה, אך יותר מפתיע הוא הדבר השני, דטרמיניזם חברתי קיצוני. מילא שאפשר ללמוד כה הרבה על זוג מכל כך מעט, אבל, עתידם נראה כנקבע מראש. לא משנה מה יקרה עם ילדיהם, מה ההשפעה של הרכוש שיצטבר, או  ההשקפה דתית שתשתנה, לא משנה אם האישה תפגוש קולגה נאה במשרד, או הגבר ישעמם, ישתעמם, יתמכר להימורים או לניקיון, חמש עשרה שנות הנשואים הראשונות מוצגות כנקבעות על ידי התנהגותו של הזוג במשך שעה אחת, ביום אחד בתחילת נישואיהם.

הדברים לא הוצאו מהקשרם. זהו תמצות הגון של הפרק.

הנה ציטוט יותר יומרני:

"הוא [גמ"ג] יכול להיות במסעדה, להאזין בגנבה לזוג היושב שני שולחנות ממנו, ולקבל רושם טוב באם האם צריכים לחשוב על עורכי דין". ("ממבט ראשון", מהדורת קינדל, מיקום 360-362)

השורה התחתונה. הטענות של גלדוול לא סבירות, ולא מצאתי אותן במחקרים עליהם הוא מתבסס.

אז מיהו מלקולם גולדוול:

"מחבר ספרי העיון המצליח בעולם. ארבעת ספריו, … מכרו יחד יותר מ־7 מיליון עותקים, הפכו אותו למרצה מבוקש שגובה 40 אלף דולר להרצאה והכניסו אותו לרשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים" לשנת 2005 ולרשימה היוקרתית של 50 גורואי הניהול הגדולים בכל הזמנים של ענקית הייעוץ אקסנצ'ר. "הניו יורק טיימס" תיאר את גלדוול כמי שיצר ז'אנר חדש של ספרי מדע פופולרי – ספרים שמפענחים את "תעלומות חיי היומיום". סגנונו, שמשלב סיפורים אמיתיים, מחקרים במדעי החברה וניתוח מקורי של תופעות אנושיות,…." כלכליסט

אבל, מצד שני,

"מלקולם גלדוול, קבע כי המשותף לאנשים מצליחים בתחומם הוא מספר פלא של 10,000 שעות אימון. התיאוריה התבססה על מחקר פגום, והפרשנות העממית הובילה למסקנות קיצוניות. התוצאה היא שיש כיום לא מעט אנשים שמאמינים כי אין דבר כזה כישרון, אלא רק התמדה." "הארץ"

קשה לאחד כמוני להתמודד עם מלקולם גלדוול, אולי החשוב בין כותביי המדע הפופולרי. האיש זכה במדליה של האגודה הסוציולוגית האמרקאית, קיבל תוארי כבוד מהאוניברסיטאות בווטרלו וטורונטו, והתקבל למסדר הקנדי. אבל מה לעשות? איך אמר הגנרל רחבעם זאבי בשיחה מוקלטת באישון הליל לאחד מראשי הפשע בישראל ורוצח טרי? אם צריך לכתוב, אני כותב.

לא פסיכולוג אני ולא בן בנו של פסיכולוג (נתעלם לצורך הפרזה מסוגי קירבה אחרים)  ובפרט אין לי הרבה עניין במחקר הפסיכולוגי של הנישואים, אז אסתפק בדיון במחקרים שעמדו מאחורי הסיפור הספציפי הזה.  לא קראתי את כל "ממבט ראשון", ולכן לא אוכל לקטול אותו כמו ריצ'רד פוזנר. הסתפקתי בקריאת ההקדמה לספר, סיפור בנאלי, שהבנתי שהמחבר מוצא בו מסר שאינו בו. ובמחציתו של הפרק הראשון, שבו אעסוק. בשלב זה, הבנתי שהמחבר כנראה לא מבין את אשר הוא כותב עליו.

מלקולם גלדוול כותב יפה ומשכנע, ואני חושש במיוחד מאלו שכותבים יפה ומשכנע, אך אינם מן ה"מדייקים". קשה להתמודד עם טיעוניהם הקלוקלים הכתובים בשפה קולחת, ורק סביר שנלמד ונזכור מדבריהם את שאינו נכון, כי תיאוריי האווירה בספר משכנעים, ולחוקר המצוטט יש שער כסוף.

ין ון אייק, חתונת ארנולפיני, 1622

רקע טכני: חיזוי וממיינים סטטיסטים

נתחיל בשאלה מהו ניבוי סטטיסטי. קל להצליח בניבוי. צריכים רק להתרכז בזכירת ההצלחות ושכיחת הכישלונות. זו דרכם של שדריי טלוויזיה, חזאי מזג אויר ודומיהם.  אבי נהג לספר על אותו רב, שהתפרסם ביכולתו לנבא את מין הוולד, בתשלום כמובן, והתחייב להחזיר את הכסף בכל פעם שטעה.

נניח שאנחנו צריכים לנחש באם זוג יתגרש תוך 5 שנים, שכל מה שידוע עליו הוא, שהתחתן זה עתה. הגישה הנאיבית אומרת שאפשר להטיל מטבע. אבל אז ננחש בהצלחה בהסתברות של 50%. עדיף לומר שהוא לא יתגרש. הסיכוי להצליח יעלה (בישראל) ל-92%. אם מדובר על טווח ארוך, הסיכוי בארה"ב שנזכה לא יהיה שונה הרבה מהטלת מטבע. בישראל, עדין מובטחים לנו כ-75% אחוזיי הצלחה. לא רע.

אבל הנבאיי ניתן לשיפר כאשר ישנה אינפורמציה נוספת. הסיטואציה הכללית היא זו. יש לנו מדידות גלויות. דוגמאות: אוסף של בדיקות מעבדה רפואית. אוסף של ממצאים בזירת הפשע ומאפיינים של החשוד או מדידות שונות של הספרה הכתובה בכתב יד. אנו רוצים להשתמש בהם כדי לקבע אם דבר מסוים מתקיים או יתקיים. האם לחולה יש דלקת התוספתן? האם החשוד היה בזירה? האם הספרה היא 9? הסטטיסטיקאים מקבלים מדידות משורה של מקרים שבהם ידועה התשובה: תוצאות הבדיקות של חולים שהוברר לגביהם אם הם חולים או לא, רשימה של עבריינים וכאלו שאינם כאלו, רשימת מקרים שבהם בן אדם מצא שמדובר בספרה 9, וכאלו שידוע שהכותב לא התכוון לכתוב 9. השאלה הסטטיסטית היא איך ניתן ללמוד מנתונים אלו על הדרך בה ניתן להסיק מהממצאים הגלויים על התשובה לשאלה המתבקשת, כך שבמקרים עתידיים נוכל לנחש את התשובה המתבקשת על סמך המדידות הגלויות. הניחוש ("הניבוי") המבוקש הוא דיכוטומי. האם להכניס את החולה לחדר ניתוח? האם לשלוח את המכתב לאזור שבו המיקוד מתחיל ב-9, האם העבריין יועמד לדין. כיוון שהניחוש הוא דיכוטומי, ישנה כמובן הסתברות שההוא יהיה שגוי.

כמה מידידיי מתפרנסים ממציאת שיטות מתוחכמות לבעיה זו, אבל בדרך כלל זה הניבוי הסטטיסטי נעשה בצורה די פשוטה. מחשבים איזשהו ממוצע משוקלל של המדידות, ואז אם ערכו עובר סף נתון, אומרים שהמאורע יתקיים. החוכמה היא למצוא את המשקלות הנכונים. אבל כדי לבנות נבאי טוב על סמך מדגם, צריך מדגם גדול משתי הקבוצות. ככל שהמדגם גדול יותר, אפשר לבנות נבאי מורכב יותר. 17 מקרים זה לא מדגם גדול.

לנבאי יש שני סוגים של שגיאה. הראשון הוא "אזעקת שווא": הניבוי היה שהמאורע  יתרחש, אבל הוא לא קרה. השגיאה השניה היא של "אי גילוי": הניבוי היה, שהמאורע  לא יתרחש, ובפועל הוא דווקא כן קרה. מחד המקרה בו החזאי חזה שלג, ועם ישראל התאכזב ומאידך המקרה בו החזאי קבע שטמפרטורת הים גבוהה מדיי לשלג, ולהפתעתו, השלג מכסה פסגות דרומיות להר הלבנון.  כיוון הסף של הנבאי הוא בהתאם לחשיבות היחסית של שתי טעויות אלו (כך, במקרה של ניתוח תוספתן, עדיף לבצע ניתוח מיותר, מאשר להימנע מניתוח נחוץ). אם מורידים את הסף, מורידים את ההסתברות לאי גילוי אבל מעלים את ההסתברות לאזעקת שווא.  השיקול השני בקביעת הסף הוא הסבירות אפריורי שהמאורע יתרחש. ככל שהמאורע פחות סביר, כן נרצה ראיה חזקה יותר כדי לנבות אותו, ונעלה בהתאם את הסף.

לוסיאן לה-קם, אחד הסטטיסטיקאים החשובים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים, עבד בצעירותו (סוף שנות הארבעים) בחברת החשמל הצרפתית. אחד מתפקידיו היה להביא את תחזית מזג האוויר. פעם אחת שהגיע לשרות המטאולורגי לפני חג כלשהו, מצא את כל החזאים דנים בשאלה מה צריכה להיות התחזית שיוציאו: מחד, אם יודיעו שיהיה יפה בסוף השבוע, ותהיה סופה, יהרגו אותם כל אלו שיצאו לנופש, ואם יודיעו שתהיה סופה וזו לא תבוא, יתייחסו אליהם כאל עוכריי האומה (סמולנים). דבר אחד, כך הוא סיפר, הוא לא שמע כלל בדיון: מה היו הנתונים המטאורולוגיים.

מיכאל אנג'לו. הנביא זכריה. גם זו דרך לנבות

נחזור עתה לעניינו ונתאר את הניסוי של 3 דקות שאליו התייחס גולדוול בציטטה למעלה (לפי המקורות בסוף הספר). זהו גם הניסוי שהתייחסות אליו מצאתי באתר של המעבדה בה העלילה בספר מתרחשת. 124 (או 130, לא הצלחתי להבין, שני המספרים מופיעים לסרוגין במאמר…) זוגות, שנבחרו בדרך כלשהי על סמך שאלון מוקדם הובאו למעבדה. בתהליך לא לגמרי ברור, הזוגות בעזרתו של יועץ, בחרו נושא לדיון, נושא שנמצא במרכז חילוקיי הדעות ביניהם. ואז במשך 15 דקות בהן בני הזוג שוחחו על הנושא הנבחר, הם הוקלטו, צולמו, ונבדקו להם מספר מדדים פיזיולוגים. כל שניה (פחות או יותר) מההקלטה קודדה על סמך הרגש המובע בה. רשימת הקודים כללה 5 רגשות חיוביים (שימחה, הומור, עניין, חיבה, אישור). 10 רגשות שליליים (לדוגמא, בוז, גועל, התגוננות, כעס, עצבות, מתח, בכיינות) ומצב ניטרלי. לכל רגש ניתן משקל (לנייטרלי ניתן 0.1, לכל השאר מספרים שלמים, חיובים או שליליים, בין 4- ל-4). חמש עשרה הדקות חולקו לחמישה קטעים של 3 דקות, לכל קטע נמצא את הממוצע המשוקלל של הרגשות החיוביים, הרגשות השליליים וההפרש ביניהם.

פרנץ הלס, זוג נשוי בגן, 1622

הראיונות נמשכו שלוש שנים. בערך 43 זוגות כל שנה. אחרי זוגות אלו עקבו במשך 4-6 שנים מבין 124 (כנראה) הזוגות, התגרשו 17 (6 מהשנה הראשונה, 6 מהשניה ו-5 מהאחרונה, התוצאות ממחקריי קבוצה זו נוטים להיות מספרים עגולים ומאוזנים. כך גם התגרשו 17 ולא התגרשו 107).

אז עד כמה אפשר היה לנבא? גולדוול סיכם את המחקר בטענה שאפשר היה לחזות מי יתגרש תוך 15 שנה בצורה מדוייקת להפליא (קצת מפתיע כאשר המחקר המצוטט נעשה ב 1989-1992, והספר שלו פורסם ב-2005, אבל לא נהיה קטנוניים). הסיכום של החוקרים היה יותר צנוע, הם בחרו להסתפק בטענה שעל סמך שלש דקות אפשר לנבא טוב יותר מאשר על ידי ניחוש מקרי.

בהערת אגב, נבאי טוב אף פעם אינו מקרי.

להפתעתי, אין במאמר כל ניסיון לבנות נבאי, ולו גם פשוט, שיאפשר לנבא את התדרדרות הנישואים. אין גם כל ניסיון לכמת את "לנבא טוב יותר". קצת אנטי קלימקס לכל מערך הניסוי המסובך שנבנה.

כן, גם לנבא טוב יותר מניחוש מקרי, הוא אתגר לא פשוט. במחקר שבו הראו 3 דקות ראשונות של סרט הווידיאו של עימותים בין  5 זוגות שהתגרשו ו-5 זוגות שלא התגרשו, לאנשים בעלי ניסיון שונה, מסטודנטים לא נשואים, עד יועצי נישואים, חוקריי נישואים וכוהניי דת, לא הצליחו הנבדקים לנחש מי יתגרש ומי לא ממש יותר טוב בהרבה מאשר על ידי הטלת מטבע (הם הצליחו ב-53% מהמקרים). החוקרים במאמרנו מתגאים בהצלחתם, שהנה מומחים אנושיים יכולים לנבא בקושי יותר טוב מניחוש מקרי, בעוד שהשיטה שלהם הראה קשר בין המדדים הכמותיים והגירושין. אבל גם לפי הנתונים במאמר, נראה שהנבאי האופטימלי המסתמך על ההפרש בין ממוצע הרגשות החיוביים וממוצע הרגשות השליליים, לא יצליח במקרה זה ביותר מ-56% מהמקרים.

והנה עוד דוגמא לתורת היחסות. ההפרש של 3% בין מה שאני עושה למה שאתה עושה הוא דרמטי. לעומת זה, ההפרש של 3% בין מה שאתה עושה לניחוש מקרי חסר חשיבות.

בבלוג המעבדה נכתב: " באופן משמעותי, כל 17 הזוגות שהתגרשו התחילו את שיחת העימות עם יותר הצגת רגשות שליליים ופחת ביטויים של רגשות חיובים בהתייחס לזוגות שנשארו נשואים." מעניין, שטענה זו אינה מופיעה במאמר. אבל, כשלעצמה היא חסרת משמעות. מה שחסר בטענה המצוטטת, והופך אותה לטענה לא מעניינת במיוחד, הוא שכמחצית מבין הזוגות שלא התגרשו, נמצאו אף הם מעל ממוצע קבוצתם.  קל מאוד למצוא נבאי שינחש נכונה את כל מקריי הגירושין: הנבאי שאומר תמיד "יתגרשו" יעשה זאת מצויין. הבעיה היחידה שההסתברות לאזעקת שווא הינה 1.

לורנצו לוטו, נישואייה המיתיים של סנט קטרינה מסיינה (לא זו מהבלוג הקודם). 1506-7

יש  הבדל בממוצעים בין אלו שהתגרשו ואלו שלא. אם מסתכלים על שלש הדקות הראשונות, ממוצע הרגשות השליליים של גברים שהתגרשו היה 60 לעומת הציון הממוצע של 34 שקיבלו הגברים שלא התגרשו. ההפרש מובהק, ויכול היה להתקבל במקרה רק באחד מתוך מאה ניסויים. אבל כרבע מבין הגברים שלא התגרשו גילו רגשות שליליים יותר מהערך הממוצע של הגברים שהתגרשו. לחוקר זה עדיין ממצא מעניין, המדד שמצא רלוונטי לבעיה. יועץ הנישואים ומחבר ספר פופולרי היו מוצאים את הממצא כלא מעניין, לו רק הבינו במה מדובר: הממצא מראה שלא באמת אפשר לדעת מה יהיה גורלו של זוג מסוים.

נבאי כמעט אופטימלי למי שיתגרש לאחר כחמש שנים והמבוסס על סמך ההפרש בין ציון הרגשות החיוביים לציון הרגשות השליליים, הוא הנבאי הטריוויאלי האומר על כל זוג "לא יתגרש". אומדן טוב של ההסתברות הטעות של נבאי זה הוא 14%. אי אפשר על סמך הנתונים במאמר להשיג יותר.   בדיאגרמה הבא ניתן למצוא סימולציה של הציון הממוצע של הנבדקים השונים. הסימולציה תואמת את הנתונים במאמר. ניתן לראות שלמרות, שמחקרית יש הבדל מובהק בין הציון הממוצע של שתי הקבוצות, פיזורם חופף, ולא ניתן באמת להבחין בין הפרטים בשתי הקבוצות.

מחקרים מאוחרים יותר של אותו חוקר, עם מעקב ממושך יותר, לא שינו באמת את התמונה.

אז, בניגוד למה שגלדוול כותב, זה לא סתם שיחה, אלא שיחה על הנושא בו בני הזוג מעומתים ביותר. ובניגוד למה שהא כותב, המפתיע, אם כבר, אינו זה, שאפשר ללמוד כה הרבה מהדרך בה הם רבים, אלא שאפשר ללמד כה מעט…. טיפה יותר מאשר כלום.

קודה לא מתוכננת

ישר מהתנור, אחד העתונים הרפואיים החשובים ביותר, BMJ, פרסם השבוע את המחקר המדהים שניסה לברר אחת לתמיד האם מוטב להיות שמח או צודק. האיש (התזה נבדקה על שניים) הרכין את ראשו בכל פעם שאשתו טענה טענות מופרכות ואף פעם לא התווכח, התוצאה היה שאיכות חייה של האישה השתפרה במעט במשך השבועיים של הניסוי, בעוד שאיכות חייו של האיש התדרדרה דרמטית….

קודה מתוכננת

"כל המשפחות המאושרות דומות הן, אבל המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה היא". יש הטוענים שטולסטוי טעה לפחות אם מדובר בשלשת הדקות הראשונות של הוויכוח. אולי הם צודקים.

מודעות פרסומת