תגיות

, , ,

לסיכום חצי שנה ו-31 פוסטים, הנה סדרת טענות בכאלף מילים,  שלא הצלחתי בינתיים להכניסן לשום פוסט. הכול קשור, אבל האסוציאציות פרטיות, גם העניין בהן כזה…..

Raphael, The School of Athens; Heracleitus (features of Michelangelo) 1509-10

Raphael, The School of Athens; Heracleitus (features of Michelangelo) 1509-10

על חשיבותו של הניסיון 1. "לגנרל מונטגומרי, בהיותו בחזית המערבית, היו שתי פרדות. היה להן הרבה ניסיון קרבי. אבל מה, הן נשארו פרדות."  סיפור שאהבתי לספר בהיותי קצין צעיר וטוב לב הנוהג להתווכח עם רס"רים. מקורו לא ידוע.

על חשיבותו של הניסיון 2. אומרים שניסיון הוא חשוב. עובדה, נציגיי מכירות מנוסים הם הרבה יותר אפקטיביים. אבל אולי זה ההפך, ונציגיי מכירות אפקטיביים נשארים הרבה זמן בתפקיד?

על השאלה הלא נכונה. נטפלקס, הציגה פעם תחרות על מיליון דולר: הזוכה יהיה מי שיצליח לפתח את האלגוריתם הטוב ביותר שיוכל על סמך נתונים חלקיים של הלקוחות, לנחש איזה ציון לקוח מסוים נתן לסרטים שצפה בהם. התחרות הניבה יופי של תוצאות מתמטיות. הבעיה היחידה הייתה שזו בעיה לא מעניינת. את נטפלקס לא מעניין לנבא איזה ציון אתן לסרטים שאזמין. כשאזמין היא תדע. היא צריכה לנבא איזה סרטים אזמין לאחר חשיפה לפרסומת, שלא הייתי מזמין אחרת, ושאזמין אותם בנוסף לסרטים שממילא התכוונתי להזמין. כל שאלה אחרת, עניינה אקדמי בלבד. כדי לדעת זו צריך לעשות ניסוי פשוט, לא ניתוח נתונים מתוחכם.

יש לי רק שתי ידיים. כשאמזון יודעת עלי הכל. היא יודעת שקניתי ספרים מסויימים לבני כשהיה בין 10. לכן, היא מנסה למכור לי ספרים מאותה סדרה כשהוא בן 20. יום לאחר שקניתי באמזון שעון יד, התחלתי לקבל מספר פעמים בשבוע פרסומת לשעוניי יד מאותו סוג. ידע אינו כוח, תבונה היא עוצמה.

הסטיסטיקה הפשטנית. כשאמזון בוחנת מבקריי ספרים על סמך כמה קניות הניבה כל ביקורת שלהם, היא לא בוחנת, כמה קניות הביקורת הניבה לטווח ארוך. אמזון בנויה על צרכנים חוזרים. אם הביקורת לא אמינה, ומושכת אותי לקנות ספר שלא אמור היה לי אמור להיות עניין בו, אמזון תתקשה לדחוף לי ספרים בעתיד. בלי ניסוי ארוך טווח, כל ניתוח אינו אלא ניחוש.

מדידה 1. לא מודדים את מה שמעניין. מודדים את מה שניתן למדוד, זה טרוויאלי. משום מה כולם מבינים זאת, בשלב שבו הם מתלוננים על בחינות בבית ספר. אז זה ברור. בחינות בודקות את הידע בנקודה זמן מסוים, ולא את הידע הנשאר לחיים.

מדידה 2. מה שמודדים קשור רק בקושי עם מה שרוצים לדעת, אבל מה שלא מודדים, לא יודעים. לכתוב מאמר? תמיד מותר.

על חשיבותו של הלימוד. איך אמר והכחיש י"ר: למה כל כך אכפת לנו מהו החומר שהתלמידים ישכחו?

תרומה חיובית גם לקודמו של דני דנון, הסנטור מקארתי, הייתה תרומה חיובית לחברה. האקספלורטוריום בסן פרנסיסקו (מוזיאון המדע הפעיל, אולי החשוב בעולם), הוקם על יד מי שהודח ממשרתו האקדמית בגלל דעותיו הפוליטיות בצעירותו (והיה אחיו של אבי פצצת האטום. האם זה אומר שהוא היה דודה של הפצצה?).

על הטיות בדגימה. פעם אחת אכלנו צהריים באקספלורטוריום. להפתעתנו רוב מי שהיה סביבנו דיבר עברית. זה נראה מוזר, ואחרי הארוחה פתחתי את אוזניי, ולא שמעתי כמעט עברית בתערוכה עצמה. ואז הבנו, אכלנו צהרים לאחר השעה שתיים.

דיוק. למה אמריקאים אוכלים צהריים ב-12:00? ברור, בגלל שזהו "לאנץ' טיים".

TED.  מוזיאונים למדע, כאלו שיש בהם אורות צבעונים, ואפשר לזרוק בהם דברים, הם כיף גדול לילדים, שלא לומדים שום דבר (פרט לזה שאפשר לזרוק דברים, ושהאורות צבעוניים). ההורה שלמד פיזיקה, יכול להבין את המוצגים, ולפעמים, בזמן שהילד משחק במוצג ולא מפריע, גם להסביר לבן זוגו במה הילד משחק.

הבנה. לסטודנט הקוראני הנכשל שאמר "אין לא יודע מתמטיקה, אני מבין את הפיזיקה"? ענה הפרופסור "אני לא מבין את הסיפור על החתול של שרדינגר, אני יודע את המתמטיקה". ("יהודי טוב")

הפנמה. איך אמר המרצה שלי לפיזיקה בשנה א? "F=MA אתם מבינים? לא! פשוט התרגלתם לזה. גם למשוואות מכסוול תתרגלו." צדק. התרגלנו.

על סדריי עדיפות של עורך. כשאתר חדשות מפרסם מאמרים מעצבנים, כי הם מושכים קליקים, הוא מתעלם מכך, שאכן, הם מושכים קליקים, אבל, אלו שנמשכים למאמרים אלו כמו יתושים למנורה הלוהטת, כדי להתעצבן, אכן יתעצבנו, יורידו בהמשך את קצב ביקורם באתר, ויסבירו לאחרים למה האתר מעצבן, ממש כמו אותo יתושים שאינם מבקרים יותר מפעם אחת מנורות לוהטות, על כל מאמר של המגדלור צפי סער שנקרא, יש כנראה מאמר אחד של אור קשתי ואחד של ירדן סקופ, שלא נקראו. על כל מאמר פסאודו-מדעי יש אולי מאמר של אורי משגב ומאמר של ברק רביד שלא נצפו. על כל קורא שישתכנע שחלב הוא הרעל האמיתי, יש שניים שישתכנעו, שאם אי אפשר להאמין למדור הבריאות, גם אי אפשר להאמין לגדעון לוי.

האמת אינה רק עובדות נכונות. השאלה האמיתית שהטרידה אותי בארבעת הפוסטים האחרונים הייתה, למה מחבריי המאמרים שדנתי בהם לא משקרים. למה הם כל כך מתאמצים לא לשקר, ולהסתיר את האמת? לא היה זה יותר פשוט לשקר?

 צבועים. אין שום סיבה בעולם להרוג ג'ירפה, ולתת את בשרה לאריה. אפשר לשכנע אותו לאכול תרד עם טחינה גולמית (שאינה מכילה מספיק סידן).

אנלוגיה. מי שרואה אנלוגיה בין היחס לחיות היום, ולעבדים לפני 200 שנה, שילך אתה עד הסוף, וישלח את ילדיו ללמוד עם פרות.

פעמון החרות. הנימוק לצמחונות אינו שיש זכויות לחיות, אולי ואם כבר, שיש חובות שהאדם כאדם לוקח על עצמו. כאשר נתנו לעבדים זכויות, גם העמידו את צאצאיהם לדין על הרג אחיהם.

השוואות מרובות. מספר התלמידים השחורים המסיימים כל שנה באוקלנד, קליפורניה, בית ספר תיכון ברמה של אוניברסיטה בינונית, שווה למספר השחורים הנרצחים באותה עיר ובאותה שנה.

על הפוליטיקה של הפחד 2. יש להילחם בטרור. בשנה הקשה ביותר באינתיפאדה, נהרגו בישראל פחות אנשים, לנפש, מטרור, מתאונות דרכים ומרצח, כולם ביחד, מאשר מספר האנשים לנפש שנהרגו בצרפת או ארה"ב באותה שנה בתאונות דרכים בלבד (וממספר הנרצחים לנפש בארה"ב).

על הפוליטיקה של הפחד 3. בתי המשפט בישראל מקלים על העבריינים, עובדה, יש בישראל יותר אסירים (לנפש) מאשר כמעט כל מדינה מערבית אחרת (להוציא ארה"ב). למעלה מפי שניים מאשר בכל אחת מאחד עשרה המדינות המזרח התיכוניות שיש לי נתונים לגביהם, כנ"ל לגבי כל מדינות מערב אירופה  (נתונים לאמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית). בישראל היו 319 אסירים ל-100,000 תושבים, לעומת 133 בירדן, 96 בצרפת, 85 בגרמניה, 168 בתורכיה, 111 באיטליה, 102 ביוון, וכן הלאה. זה שבישראל יש הרבה יותר ילדים, ולכן מספר האסירים יחסית למספר הבוגרים חריג אפילו יותר, כבר אמרתי? האסירים הביטחוניים הם כשליש מהאסירים המוחזקים על ידי שב"ס. ב-2002 היו בישראל 8478 אסירים פליליים, ב-2012 היו כבר 12408. נורא.

על הפוליטיקה של הטפל. תאונות דרכים. המצב בישראל קשה במיוחד. 4.7 הרוגים ל-100,000 איש, בהשוואה ל- 7.2 באיטליה, 5.2 ביפן, 6.4 בצרפת, 4.7 בגרמניה, 8.1 בבלגיה, 11.4 בארה"ב, אנחנו יכולים רק להתבייש. (טוב, האמת, באנגליה יש עוד פחות הרוגים). נתוניי WHO   ל-2010.

על הפוליטיקה של הפחד 1. הפליטים בישראל של היום מעורבים בפשיעה הרבה פחות, מצאצאי הפליטים של האתמול.

*

כאמור זהו הפוסט ה-31 החגיגי למלאת ששה חודשים לבלוג.

אומרים לי, שכדאי שאקח הפסקה. נשמע רעיון טוב וראוי לאימוץ. אם יש לכם רעיונות או הצעות, אשמח לשמוע. בעיקר, אבל לא רק, במכתבים אנונימיים (אפשר לשלוח דרך הטופס בעמוד ה"למה?", פשוט תמלאו פרטים אישיים מדומים…). מה שמיותר לכתוב לי, למרות שבא לכם, הוא שאני צריך לשפר את הסגנון, לערוך יותר טוב את הפוסטים, שאני מרבה להשתמש בפסיקים, ובכלל, מה שחשוב, זה לא מספר הפסיקים בדף, אלא מיקומם הנכון. את כל זה אני יודע. הערות אחרות תבורכנה (אבל, מותר להעיר גם על הסגנון…)

מודעות פרסומת