כל האנשים הנורמלים הם אותו דבר. אך כל אחד מדוכדך בדרכו שלו, ואין דכדוך אחד דומה למשנהו (שהרי אחרת כל הטעם בדכדוך היה כלא היה). אז הפעם קראתי ותרגמתי את ברכט,  וזה מה שיצא. בייננו, לא משהו (התרגומים*, ברכט הוא כן משהו).

החלפת גלגל.

יושב אני בצד הדרך
הנהג מחליף גלגל.
איני אוהב את המקום ממנו באתי.
איני אוהב את המקום אלין אלך.
אז למה, בהחלפה צופה אני
בחוסר סבלנות?

(ב"ב)

-*-*-

על הקיר היה כתוב בגיר
אנחנו רוצים מלחמה.
האיש שכתב זאת
נפל זה כבר.
(ב"ב 1939)

 

-*-*-

 

גנרל, הטנק הוא מרכבה אימתנית.

הוא רומס יערות, ומוחץ אנשים במאות.
אבל יש בו פגם זעום:
ללא נהג הוא כלום.

גנרל, המפציץ הוא רב עצמה.
הוא מהיר מסופה, ונושא יותר מקרנף,
אבל יש בו פגם זעום:
ללא טכנאי הוא כלום.

גנרל, הלוחם שימושי מאוד.
הוא יכול לעוף, הוא יכול להרוג.
אבל יש בו פגם זעום:
ללא ראשו הוא כלום.
(ב"ב 1939)

-*-*-

כאשר הרוע בא כמו גשם זלעפות

כמו אדם המביא מכתב חשוב לדלפק לאחר שעות העבודה. הדלפק כבר סגור.

כמו אחד המבקש להזהיר את העיר על השיטפון הקרוב, אבל שפתו שונה משפתם. הם אינם מבינים אותו.

כמו קבצן הדופק על הדלת בפעם החמישית, לאחר שקיבל משהו ארבע פעמים. בפעם החמישית הוא רעב.

כמו אחד שדמו נשפך מפצע פעור, ומחכה לרופא. דמו ממשיך לזרום.

כך אנו חוזרים ומדווחים על הרע שנעשה לנו.

כאשר לראשונה סופר שידידנו נטבחים, נשמעה קריאת כאב. אח"כ מאות נטבחו . אבל כאשר אלפים נטבחו, ולא נראה לזה סוף, שמיכה של שתיקה כיסתה את הכול.

כאשר הרוע בא כמו גשם זלעפות, אף אחד לא קורא "עצור".

כאשר הפשעים נערמים, הם נעלמים מעין. כאשר הסבל הופך לבלתי נסבל, הזעקות אינן נשמעות יותר. הזעקות גם הן יורדות ונעלמות כגשם בצהרי יום.

ב"ב 1934-36 .

-*-*-

מסכת הרשע

על הקיר תלוי גילוף יפני,
מסכה מוזהבת של שד מרושע.
משמחים אותי
הורידים הבולטים על המצח, הרומזים
עד כמה קשה להיות רשע.
ב"ב, 1941

-*-*-

 

מתוך ב"ב העני

לקראת ערב, אוסף אני גברים סביבי,
אנו פונים זה לזה בתואר "ג'נטלמן."
הם מניחים רגליהם על שולחני,
ואומרים: יהיה טוב. ואיני שואל: מתי?
ב"ב 1925-28

-*-*-

העובדים זועקים ללחם
הסוחרים זועקים לשווקים
הבטלים רעבים. עכשו
העובד הינו רעב,
הידיים ששולבו על החזה עסוקות שוב
בטעינה של פצמ"רים.
ב"ב 1936-8

-*-*-

העיר הגדולה קרתגו יצאה לשלוש מלחמות.

אחרי הראשונה – היא הייתה מאיימת ,
אחרי השנייה – היא הייתה מיושבת,
אחרי השלישית – היא פשוט לא קיימת.
ב"ב 1951 (?)

-*-*-

מתוך: שירו של חיל בצבא האדום

ואז, המראה היה מפחיד,
זה השאול, אמרו הם.
וככל שזמן חלף, השאול האחרון
לא היה זה שבתחתית.
ב"ב 1927

-*-*-

1940 VI

בני הצעיר שאל אותי, האם כדאי לי ללמוד מתמטיקה?
למה לך? רציתי לומר, שתי פרוסות לחם הן יותר מאחת.
את זה תבין לבד.
בני הצעיר שאל אותי: האם כדאי לי ללמוד צרפתית.
למה לך? רציתי לומר. המדינה הולכת לאבדון.
שפשף ידך על כרסך, ומלמל משהו.
זה בסדר, תובן היטב..
בני הצעיר שואל אותי. האם כדאי לי ללמוד היסטוריה.
למה לך? רציתי לומר. למד לנעוץ מבטך בקרקע.
אולי תצליח לחדור את המחשכים.

כן, למד מתמטיקה, אני אומר לו.
למד צרפתית, למד היסטוריה!
(ב"ב 1940)

-*-*

העשן

הבית הקטן מתחת לעצים על החוף,
ממנו עולה עשן.
בלעדיו,
כמה מפחידים יהיו
בית, עצים וים.

ב"ב,

-*-*

הכול משתנה

הכול משתנה לו. התחלה חדשה
אפשרית עם הנשימה האחרונה.
מה שקרה קרה. המים
שמהלת בהם את היין, אינך יכול
להפריד אותם שוב.

מה שקרה קרה. המים
שמהתלת בהם את היין אינך יכול
להפריד אותם שוב. אבל
הכול משתנה לו. התחלה חדשה
אפשרית עם הנשימה האחרונה.

ב"ב

-*-*

כשחושבים על גיהינום

כשאני חושב על הגיהינום,
נדמה לי שאחי, שלי, חושב על מקום
שאינו שונה בהרבה מלונדון. אני,
שאינני בלונדון, אלא בלוס אנג'לס,
מוצא, כשאני חושב על הגיהינום, שהוא חייב
להיות דומה יותר ללוס אנג'לס.

גם בגיהינום,
ברור לי שיש גנים מפוארים
עם פרחים בגודל של עצים,
שהיו נובלים מיד, אם לא היו זוכים
למים יקרים מפז. ושווקים
עם ערמות ענק של פרות שאין להם
לא טעם לא ריח. ושיירות של מכוניות
הקלות מצילן, המהירות
ממחשבות מטורפות. רכבים זוהרים
שבהם אנשים זוהרים נוסעים מאין לאין.
ובתים, שנבנו למאושרים, ולכן ניצבים ריקים
גם כאשר גרים בהם.

כך הבתים בגיהינום אינם מכוערים,
אבל החשש להיזרק לרחוב,
מתיש את הגרים בווילות, לא פחות מאשר
את אלו הגרים בצריפים.

ב"ב

-*-*

זמן רע לשירה

יודע אני היטב, האדם השמח
אותו אוהבים. קולו
ערב לאוזן. פניו יפהפיים.

העץ העקום בחצר
עקום בגלל אדמת הטרשים.
העוברים ושבים לועגים לצורתו,
ואכן הם צודקים.

הסירות הירוקות והמפרשים העולזים – קולם
אינו נשמע לאוזני. מהכול
אני רואה את הרשתות הקרועות של הדייגים.
מדוע אני מתייחס
לבקתות העקומות בנות הארבעים בכפר?
חזן של הנערות
חמים עדיין, כשהיה תמיד.

בשירי שלי החרוז
נראה כמעט כמתריס.

בתוך תוכי מתחבטים
השמחה על פריחת עץ התפוח
והאימה מדבריו של צבע הבית.
אבל, מבין שניהם,
רק השני ישלחני למקלדת.

ב"ב

-*-*

על אלימות

הזרם הזורם בנהר נקרא אלים,
אבל הערוץ הכופה את זרימתו
אינו נחשב אלים.

לסופה המכופפת את כנפי השיטה
קוראים סופה אלימה.
אבל מה עם הסופה
המכופפת את גוום של העובדים בכביש?

ב"ב

-*-*

רק בגלל התגברות המהומה

רק בגלל התגברות המהומה
בערינו בעקבות המחאה האזרחית,
כמה מאתנו החליטו בעת הזאת
לא לדבר על ערי החוף, השלג הנערם, נשים,
תפוחים המרקיבים במרתפים, ריח הבשר,
על כל מה שעושה אנשים לבני אדם,
אלא לדבר על רק על אי הסדר החברתי,
והפכו למוגבלים לעיסוק אחד,
בעלי אוצר מלים פוליטי מוגבל
של פוליטיקה כלכלית,
כך שהקיום המרוכב יחדיו
של שלג יורד (כן, אנו יודעים, זה קר),
ניצול, פיתוי בשרים, צדק חברתי, הסכמה,
עולם מורכב בתוכנו, ותאווה
לעולם מסובך בסתירותיו ולחיים ארורים –
אותם תבין.

ב"ב

-*-*

אחרי מות

אני מודה. אני
חסר כל תקוה.
העיוורים מדברים על הדרך החוצה. אני
רואה.

כאשר כל השגיאות מוצו כבר,
מונח לו השותף האחרון,
וממול הכלום.

ב"ב

===========================================

* ,אפולוגטיה: בלוג הזה גרם לי לכתוב מחדש, אחרי הרבה שנים של כתיבה באנגלית, בשפה היחידה אותה אני בערך יודע…כתוצאה מכך, הגעתי לתרגומם של מספר טקסטים. הפוסט הזה כבר גובל בחוצפה, שאני מבטיח שלא תחזור. אבל ממתי מקיימים הבטחות? התרגום נאיבי, אבל נדמה לי שחלק מהתרגום הנאיבי היה כבר במקור הברכטי. אז למה אני מפרסם? עניין של הרגל, מה שנכתב צריך להיות פומבי, אחרת מוטב שלא יכתב משיכתב. אי אפשר להיות רציניים, אם לא מתביישים, ומפחדים מפשלה.  למי אני כותב? בעיקר לשני קוראים. הראשון צריך לאהוב את מה שאני כותב, ומשנהו, לא לקטול. אכן, את אחד השירים, הראשון לא אהב והשני קטל, והוא נמחק…

והערה לגבי הכותרת. מקורה, למי שתמהה בשיר הבא

VOM ARMEN B.B.
1
Ich, Bertolt Brecht, bin aus den schwarzen Wäldern.
Meine Mutter trug mich in die Städte hinein
Als ich in ihrem Leibe lag. Und die Kälte der Wälder
Wird in mir bis zu meinem Absterben sein.   ….

מודעות פרסומת