בפסק דין זה בית המשפט דן ל-12 שנה אב, שבתו "נזכרה" לאחר חלום בשנות העשרים לחייה, שאביה אנס אותה בצעירותה. לא השתכנעתי שפסק דין זה הוא פסק דין של צדק או משפט. השתכנעתי ששופטיי בית המשפט העליון אינם מבינים מה זה מדע ומה זה ידע

כאדם מן היישוב, שאינו מומחה בתחומים המקצועיים למשפט  הנידון קשה לי להביע דעה בפני פורום שכולל אנשים משכילים ממני בתחומים הנידונים. אין זה אומר שאין לי דעה מושכלת.

אינני משפטן, ולכן לא אעיר על הטענות המשפטיות, כיוון שאיני מומחה לדיניי ראיות, ברור לי שהשופטים במקרה זה אינם מבחינים, לוגית, אם כי כנראה משפטית, בין "ראיה תומכת" ל"סתם עובדה". כל עובדה הייתה יכולה לשמש כראיה תומכת. מה שחמור יותר, שלגביי חלק מהראיות התומכות, גם היפוכם היה משמש ראיה באותה מידה של הצלחה. ברור לי, שספירת הראיות התומכות בלבד, והתעלמות מוחלטת מהראיות המערערות, אינה מה שאזרח פשוט כמוני מבין במושג חזקת החפות או צדק אלמנטרי. אבל, איני משפטן ולא ארחיב או אדגים מהמשפט הנידון.

איני פסיכולוג, ולא עסקתי מעולם בזיכרונות שאינם שלי, או שאינם עלי… אז גם לא אעיר על ההכרתו של בית המשפט בקיומם של זיכרונות מודחקים היכולים לשמש ראיה עיקרית. כיוון שאיני פסיכולוג, איני יכול להעיר על זכרונות מודחקים, השפעתם של אנשי מאדים, או על כל מקור ידע לא קונבנציונאלי אחר. דעתי ברורה, מבוססת, אם כי אינה מושכלת, ודומה לעדות חוקר הזכרון הייחדי שהעיד בבית המשפט, ונמצאת דומה, לדוגמא, למי שנחשבת למומחית הזכרון המובילה בעולם, אין כנראה תופעה כזו שניתן לסמוך עליה בבית משפט.

אני לא מבין את מושג הצדק במדינה דמוקרטית, שבו אדם בעל תעודת בגרות אינו מסוגל להתווכח עם נימוקיי פסק דין.

בפסק דין זה בית המשפט דן ל-12 שנה אב, שבתו "נזכרה" לאחר חלום בשנות העשרים לחייה, שאביה אנס אותה בצעירותה. לא השתכנעתי שפסק דין זה הוא פסק דין של צדק או משפט. פסק הדין במלואו מצוי כאן  או כאן.

Daumier. Grand Staircase of the Palace of Justice. c. 1865. Pen, watercolour and gouache on paper. Baltimore Museum of Art, Baltimore, MD

Daumier. Grand Staircase of the Palace of Justice. c. 1865. Pen, watercolour and gouache on paper. Baltimore Museum of Art, Baltimore, MD

כל שאני יכול להעיר עליו, הוא עמדתו של בית המשפט לגבי מהותו של הידע (המדעי).. שמא אובן שלא כראוי, אציין שאני בהחלט מכיר בקיומו ובחשיבותו של ידע שאינו פוזיטיביסטי. אבל, אנו לא עוסקים בחשיבותם של מדעי הרוח, אלא בניסיון של השופט להבין עובדות, ולהסיק מהם מה באמת קרה בעולם הממשי. המוסר והאתיקה כעיסוק אנושי חשובים ביותר, במיוחד חשובים הם לתורת המשפט, אבל, בניגוד לדעתה לכאורה של כבוד השופטת ארבל, אינם עוזרים במהומה להבנתם של עובדות, ולכן אין אני מבין את טענתה "מסיבות ברורות, מוסריות, התופעה של זיכרונות מודחקים אינה ניתנת להוכחה אמפירית".

אז מה נשאר לי לעסוק בו, אחרי שפסלתי עצמי מלדון במשפט ופסיכולוגיה?.  נשאר לי המקום לדון ביכולתם של שופטים בישראל, להבין ולהסיק מתוך הנתונים שעומדים לפניהם. לפי עשרות העמודים של פסק הדין של בית המשפט העליון, היומרה שלהם גבוהה, היכולת שלהם מעלה שאלות.

לשם השוואה, אביא פסק דין מכונן של בית המשפט העליון האמריקאי (מספיק חשוב, שאפילו אני מכיר אותו…) אני מביא אותו מסיבה אחת, אומרים לי, למשפט יש הגיון משלו. אז הינה תבונתה של מערכת משפטית אחרת. ואיני משווה את כבוד השופט בלקמון לכבוד השופטת ארבל:

Ordinarily, a key question to be answered in determining whether a theory or technique is scientific knowledge that will assist the trier of fact will be whether it can be (and has been) tested. "Scientific methodology today is based on generating hypotheses and testing them to see if they can be falsified; indeed, this methodology is what distinguishes science from other fields of human inquiry." Green, 645. See also C. Hempel, Philosophy of Natural Science 49 (1966) ("[T]he statements constituting a scientific explanation must be capable of empirical test"); K. Popper, Conjectures and Refutations: The Growth of Scientific Knowledge 37 (5th ed. [509 U.S. 579, 13] 1989) ("[T]he criterion of the scientific status of a theory is its falsifiability, or refutability, or testability")

(דוברט נגד מרל, ההדגשה שלי, אך עמדת שני השופטים המסתייגים חלקית, רנקוויסט וסטיבנס מראה, שהקטע המודגש הוא מהותי לדעת הרוב. דרך אגב, סיבת ההסתייגות החלקית של רנקוויסט הינה שהעקרונות המודגשים מסובכים מדי להבנתו של שופט פדרלי טיפוסי…).

אתחיל את הדיון במשפט הנידון בזלזול העמוק שמביעים השופטים הישראלים כלפי עד ההגנה "פרופ' גושן העיד על עצמו שהוא 'מדען של הזיכרון', והבהיר שמומחיותו היא בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר; הכשרתו אינה טיפולית ועבודתו היא אמפירית", ודוק, 'אמפירית' היא כנראה לשם הזלזול. ואכן, "פרופ' זומר ציין כי אין מדובר בחוות דעת של מומחה לתחום הזיכרון הטראומטי אלא במומחה בתחום הסטטיסטיקה". אבהיר. פרופ' גושן  איננו מומחה בתחום הסטטיסטיקה. כמדומני, הוא לא פירסם ולא גם מאמר אחד שעניינו סטטיסטיקה. פרופ' גושן הוא פסיכולוג טוב ונחשב. לכל הדעות מומחיותו כחוקר עולה על זו של עדי התביעה, כחוקר פרופ' גושן משתמש בכלי העיקרי שיכול לשמש להסיק מנתונים, דהיינו סטטיסטיקה. אבל, לבית המשפט אין תבונה זו, והוא ממשיך ואומר "פרופ' גושן, מומחה לסטטיסטיקה המגיע מהזירה המחקרית", נורא ואיום, איך חוקר מעז להביא דעה!.  "אל מול חוות דעתם הובאה חוות דעתו של פרופ' גושן שהינו איש אקדמיה, מומחה לסטטיסטיקה ולשיטות מחקר" זלזול יותר גדול מזה אי אפשר להביע על עד מומחה..

כל תארים אלו באו כדי להסביר מדוע בית המשפט מעדיף את דעתו של אחד, פרופ' זומר, קלינאי, על דעתו של פרופ' גושן.  במילים אחרות, בית המשפט המכובד, חושב, שפסיכולוג המשתמש בכלים סטטיסטיים הוא לא אחד שבמאמת מבין מה קורה. הוא בעצם מומחה לסטטיסטיקה, לא לפסיכולוגיה.

אבל האם השופטים מבינים בסטטיסטיקה בסיסית והסתברות שהם כל כך מזלזלים במי שאינו, כנראה, אלא מומחה לסטטיסטיקה? לדוגמא, האם הם מבינים את ההיגיון של משפט בייס בן ה-251 שנה? דווקא ההצגה המקורית של בייס ופרייס רלוונטית.  המשפט מלמד איך ניתן לחשב את ההסתברות ההפוכה, זו מהתוצאה לסיבה.  וזו שאלה פשוטה במקרה הזה. לדוגמא, האם העובדה שמתלוננת עסקה בזנות מהווה הוכחה לכך שאביה תקפה בילדותה? ואפילו אם רוב הילדות שהותקפו מינית הופכות לזונות, אין זה אומר שרוב הזונות הותקפו מינית על ידי אביהם. האם העובדה שהיא פחדה מהאב מוכיחה שהוא תקף אותה, (כמובן, אם היא הייתה מאוהבת בו, זו גם הייתה הוכחה)  האם העובדה שהאב האמין שיש לישון עם פיג'מה בלי תחתונים, לפני שהנאשמת נולדה, מהווה הוכחה לכך שהוא תקף את אחת מבנותיו מינית? (בדיחה טיפשית? לא! זו אחת הראיות התומכות העיקרית! המילה 'תחתונים' מופיעה בפסק דין זה של בית המשפט העליון של ישראל לפחות 20 פעם, ספרתי) האם יש לפניהם נתון, המראה שברוב המשפחות שמקובל לישון ללא תחתונים, יש תקיפה מינית? כנראה שלא, ,ד"ר אוז, הגורו של רפואת הטלוויזיה האמריקאית, מסכים עם דעתו הרפואית של האב…   אבל לא רק הוא. בבדיקה שטחית, רוב אתריי "הרפואה" הנדרשים לנידון, מסכימים גם הם…..

ללא הבנה במשפטים, אבהיר, פסק הדין הזה נסמך רק על עדות הנערה הראיות התומכות מתפקדות כתפאורה ולכל היותר מתקיימת בהן הדרישה ש"בחומר הראיות דבר לחיזוקה" של העדות. ושימו לב, לא שיש בחומר  הראיות לחיזוק העדות, אלא שיש בו דבר מה אחד, וכל השאר הן רק טענות שאינן שוללות לחלוטין את עדות המתלוננת

טוב בית המשפט העליון לא הגיע לרמתו של בית המשפט הפדרלי לערעורים מספר 1 (מה התרגום לעברית?) בהחלטה במקרה של ארה"ב כנגד רונלד סטרונג, החלטה ששופט המיעוט הגדיר

“The momentous importance of this case surely forecasts its deserved place in the annals of federal prosecutorial history http://caselaw.findlaw.com/us-1st-circuit/1639335.html.”

אשמח, אם אבין משפטים כמו. "כפי שהוכרה בפסיקה והוצגה גם בחוות הדעת של מומחי התביעה, שלהם ניסיון טיפולי בתחום הרלוונטי, אשר הבהירו כי מדובר בתופעה קיימת אשר בשל אילוצים אינהרנטיים אינה ניתנת לבדיקה אמפירית". אז ראשית, אין לי אלא להזכיר שלגנרל מונטגומרי, בחזית המערבית, היו שתי פרדות. היה  להן הרבה ניסיון קרבי, אבל מה, הם נשארו פרדות (המקור, אם אינו החת"מ, לא זכור). ניסיון הוא דבר חשוב. שאלו כל פרדה ותגיד לכם זאת.  אבל, אם התופעה אינה ניתנת לבדיקה אמפירית, איך ידוע שהיא קיימת? לאלוהי המשפט והפסיכולוגים שאינם מומחים בסטטיסטיקה הפתרון.

טריוויאלית, היא טענת השופטת כי"הזירה המשפטית והזירה המדעית לא חד הן",  ומזל הוא כי היא מצהירה:  "במישור המדעי, אין לבית המשפט יומרה להכריע בסוגיה זו,", אבל, אז אני לא מבין את ההמשך, "במישור המשפטי הוכרה התופעה של זיכרונות מודחקים" על סמך מה הוכרה? השופטים הגיעו למסקנה שזה תואם את עמדתם הפוליטית?

אסיים בפסק דין של בית המשפט העליון של מינסוטה שבניגוד לזה הישראלי חושב שידע מדעי הוא מהותי להכרעת דין. דא"ג, לעניות דעתי, המקרה המדובר במינוסטה קל היה יותר מהמקרה הישראלי.

The district court's order cut to the heart of the foundational reliability question, analyzing the underlying reliability, consistency, and accuracy of the theory of repressed and recovered memory—much as we contemplated in Jacobson. 728 N.W.2d at 529. After hearing 3 days of expert testimony and reviewing hundreds of studies, the court, in a thorough and painstaking analysis, found that evidence on the theory of repressed and recovered memory lacked foundational reliability when offered to prove a disability delaying the accrual of a cause of action. In other words, the court concluded that, because of serious methodological flaws, the scientific literature relied upon by Doe's experts simply did not support an argument that “someone could have a terrible trauma and then be literally unable to remember it for a period of time.” The studies did not successfully differentiate repressed memory from other types of memory loss that would not delay the accrual of a cause of action, which is a critical distinction. See Bugge, 573 N.W.2d at 682. Because only bona fide repressed memories could delay the accrual of a cause of action for injuries based on sexual abuse, Doe needed the studies relied upon by his experts to show a distinction between repressed memories and other types of forgetting. Because they do not, they could not reliably support an argument that someone repressed memories. Moreover, the district court found that “the accuracy of the recovered memories has not been scientifically established,” and Doe's experts conceded that there was no way to tell whether a person was actually suffering from repressed memories in any given case. – See more at: http://caselaw.findlaw.com/mn-supreme-court/1607268.html#sthash.EHV5ZqTb.dpuf

Eyck, van, Altarpiece, Cathedral of St. Bavon at Ghent,  The Just Judges (copy by J. van der Veken- original stolen in 1934)

Eyck, van, Altarpiece, Cathedral of St. Bavon at Ghent, The Just Judges (copy by J. van der Veken- original stolen in 1934)

קצת הערות בעקבות תגובות שקיבלתי, ובכל זאת קצת סטטיסטיקה ברוח הבלוג (נקודה 7):

  1. לימדוני שאין השופט מלמד אלא דרך פסק דינו. שופט שמתראיין בתקשורת על פסיקתו, נשמע כמי שפסק דינו לא היה אלא מבוא לראיון. מאחר שלא שמעתי את דבריה של השופטת בדימוס רוטלוי, שישבה בראש הרכב המחוזי המרשיע, בגל"ץ, לא אתייחס אליהם. אבל, לגיטימי ששופט בדימוס יכתוב מאמר לעיתון, ורוטלווי כתבה, ב-14 ביולי, 2013, על פסיקה של שופט ירושלמי, טענה שכשלעצמה מטרידה אותי: "אבל פסקה אחת בהכרעת הדין מטרידה, מכיוון שהיא מכניסה מבחן של סבירות להיתכנות של עבירות מין". מבחן הסבירות הוא לא בבית ספרה.  ראו את תגובתו של בכיר בסניגוריה הציבורית ובהמשך.
  2. בינתיים ראיון עם רוטלוי התפרסם ברשת. לטענתה, על הנאשם לדבר רק בבית משפט, בעוד שלשופטת מותר להתראיין. לי היה נדמה שההפך הוא הנכון. אבל זה לא מענייני. מה שכן מענייני, שכבוד השופטת רולטלווי לא זקוקה למומחים (בסיבוב הראשון לא הופיע שום עד מומחה, קלינאי או לא, מטעם התביעה), היא יודעת טוב מאוד לבד,וכך היא אומרת: "יש פה בעיה שהייתי ערה לה, שאני לא מומחית, אבל סמכתי על ספרות מקצועית שכבר צוטטה בנושא בבתי משפט וגם בעליון." היא לא מומחית, אבל היא סמכה על הספרות המקצועיית… אולי גם בדקה באינטרנט, מי יודע. אבל עדיי ההגנה הם סתם "מומחים למוח" בלשונה (התקדמות ממוחים לסטטיסטיקה של פסק הדין), בעוד שהמבחר הלא מקרי של הקלינאים שהתביעה מציגה, הם בעלי נסיון לאנשים שעברו טראומה (אבל, מה עם הזכרון?, שהוא הנושא, לא הטראומה. וכן, כפי שמאמן נבחרת ישראל בכדורגל, אלי גוטמן יודע, המוח הוא האורגן האחראי לזכרון….)).
  3. ההחלטה לא התקבלה על סמך החלום, אבל ברור גם לשיטת התביעה שהזיכרון בא בעקבות החלום. לכן, הכותרות בעיתון לא היו כל כך מוטעות.
  4. התפרסמו הרבה מאוד דגובות של קלינאיים, התוקפים את הפסיכולוגים הקוגנטיביים שיצאו נגד פסק דין זה. לא אדון בכל אחד מהם בנפרד. אבל אציין שגם אם נקבל את דעותיהם (ואין שום סיבה לעשות זאת), אז עדיין לא הצלחתי להבין מדוע זה רלוונטי למשפט פלילי. נניח שבחלק מהמקרים שבהם יש זכרון מדוכא, הוא זכרון אמיתי. עדיין אי אפשר לסמוך על זה במשפט פלילי. רק אם ברוב המקרים כך הוא, יש בזה משום ראיה, או אם הפסיכולוגים הקליניים היו מספקים לבית המשפט קריטריונים אמינים ביותר, אפשר היה להתייחס לזה. במצב הנוכחי, שגם לדעת הקלייניים המדוברים הזכרון אינו מוכח, ואין קריטרייונים מוכחים לאמינותו, אין בכוחה של שופט כמו רוטלוי לומר, שהזכרון שלפניה אמין.
  5. הבלוג המצוטט הוא סטטיסטי, אבל שלושת הפוסטים האחרונים בו אינם בעלי אופי סטטיסטי.
  6. אבל קצת סטטיסטיקה. טוענים שאין זה נכון שהנאשם הורשע רק על סמך עדות המתלוננת. היו ראיות תומכות. ראוי להבין על מה מדובר. החוק דרש שיהיה בחומר הראיות דבר מה נוסף התומך בעדות המתלוננת. לא שחומר הראיות יתמוך בעדות! יתרה מכך, "אזכיר כי דרישת המחוקק לראיית סיוע לשם הרשעה בעבירות מין על בסיס עדות קרבן העבירה בוטלה והוחלפה בדרישת הנמקה (סעיף 54 א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971). ", יתרה מכך, " מתן אמון מלא של בית המשפט בעדות קרבן העבירה די בו כדי לענות על חובת ההנמקה ולהוביל להרשעת הנאשם". כך, עדות תומכת היא כל עדות שמעלה את יחס הנראות של ההרשעה, ולו במקצת. עדות הגנה נבחנית רק אם היא מפריכה (לוגית) את העדות, ואינה נספרת, אם היא רק מורידה דרמטית את יחס הנראות. העדויות התומכות והמערערות אינן נבחנות ביחד, ואין מוצאים משקלן של אלו כבד יותר. בלשונם של השופטים במשפט בו אנו עוסקים: "נקבע כי האיזון הראוי מצוי במציאת תימוכין חיצוניים לגרסת המתלונן, תוך שהוטעם כי המחוקק הסתפק בחובת הנמקה ללא דרישת ראיות חיצוניות מסבכות." אז רשימה חלקית של עובדות שלא נספרו כנגד "הראיות התומכות": הנערה נשארה לכאורה בתולה, לאחר כעשרת אלפים אירועים. עשרת אלפים אירועים התרחשו בבית שאינו ריק, ובכל זאת אף אחת מבנות המשפחה האחרות לא הבחינה בהם, עדותה על אירוע בחדר השנה מוכחשת על ידי האם, אמה ואחותה לא האמינו לה בהתחלה, כנערה הייתה בטיפול פסיכולוגי, והמטפלים לא חשדו (גם בדיעבד) שעברה אירוע של תקיפה מינית ממושכת, הבחורה לא זוכרת אירועים ספציפיים אחרים. אבל, השופטים לא לקחו על עצמם לבדוק עובדות מערערות אלא " שומה על בית המשפט לבחון את חומר הראיות בחינת שתי וערב ולתור אחר כל חיזוק ותמיכה בראיות לעדות המתלוננת או המתלונן."
  7. הנאשם שיקר כנראה. הוא לא בדיוק אדם נחמד (אם כי ההגדרה של "שיקר", הוא שאמר משהו בניגוד לעדויות התביעה,ו זו הגדרה מעגלית במקצת). אבל, זו לא סיבה לשפטו ל-12 שנות מאסר. לגבי פרשת התחתונים, נו באמת, אין באמת סתירה בין עדותו שהוא לא חייב אותן, לבין עדותן שהוא לחץ על כך. מעבר לכך, שהתפישה שרצוי לישון ללא תחתונים הינה והייתה מקובלת, לא הצלחתי להבין איך קשורה הדרישה לישון בלי תחתונים מגבר אחד, שלוש בנות ואישה אחת קשורה בתקיפה המינית של ילדה אחת. קטונתי.
  8. האם כל זונה הותקפה מינית על ידי בני משפחתה הקרובים? לפי עדת התביעה, הגברת גור, התשובה היא כן חד משמעית. אם כי השופטים עצמם לא מתרשמים: "בהקשר זה צוין כי למרות הנחרצות שאפיינה את עדותה של גב' גור, ההתרשמות היא כי מדובר באשת מקצוע בקיאה ביותר בתחומה, וגם בלא קבלת עמדתה הנחרצת של גב' גור כי כל אישה שהתדרדרה לזנות חוותה בעברה פגיעה מינית כלשהי, עדיין המחקרים שהציגה הצביעו על מתאם חזק ומובהק בין עיסוק בזנות לפגיעה מינית בילדות." לא ידוע לי, אם ההגנה ניסתה לסתור את עדותה של הגברת גור, אבל ככלל לפי עמוד 35 ההגנה תקפה את עדותה כחורגת מהעובדות ומהידע שלה (בלשוני). בפרט, נאמר בפסק הדין: " בחוות דעתו העלה [פרופ' יונתן גושן-גושטיין] מספר גרעיני השתלה אפשריים: הסברים שאולי סיפקה לעצמה המתלוננת לעצמה על עיסוקה בזנות." כך, שכן, ההגנה לא ראתה את העיסוק בזנות כהוכחה, ובתקיפה את הסיבה, אלא אולי בדיון ההפך, העיסוק בזנות הוא זה שגרם לה להאמין שאביה תקף אותה. אבל, אם עדותה של גור נאמנה, תמהני מדוע לא עוצרים לחקירה את אבותיהן של כל אלפיי העוסקות בזנות.
  9. הדגשתי שאיני מומחה, אבל קבוצה מרשימה של חוקרים ישראלים המומחים בתחום, כולל חתן פרס נובל  אחד, ושלשה חתני פרס ישראל פרסמו גילוי דעת די חד משמעי. משפטנים בכירים הסכימו עם דבריי וקראו לדיון נוסף בפסק דין יומרני זה….
  10. אבל, גם עובדות יש להן מקום. כיוון שהנושא אינו במרכז ענייניי, פתחתי את שני המאמרים הראשונים שגוגל הציע לי. הראשון היה מחקר פרוספקטיבי, מרשים בתכנונו שבדק אורח חיים מיני של כאלו שנולדו במצוקה. המחקר הינו מסוג CASE-CONTROL, נעשה באזור מטרופוליטני כלשהו במערב התיכון בארה"ב. אכן, בנות שעברו התעללות נטו לעסוק בזנות פי 4 יותר מכאלו שלא (דוק, רק פי 4, בניגוד למה שענת גור אמרה). בהנחה שאחוז אלו שעברו אונס על ידי בן משפחה קטן מ-20%, אז רוב הזונות לא עברו התעללות מינית. תכנון הניסוי לא אפשר לחשב את ההסתברות ההפוכה המדויקת, אבל, כן אפשר היה לגזור מהנתונים במאמר (טבלא 1) תשובה לשאלה קשה יותר. בהינתן שאישה עסקה בזנות ועברה התעללות או הזנחה בילדותה, מה ההסתברות אז שעברה התעללות מינית דווקא. התשובה לפי טבלא זו היא 26%. כלומר, גם אם מצטמצמים לאוכלוסיה שבה יש אחוז גבוה במיוחד של כאלו שעברו התעללות מינית, עדיין רק רבע מהזונות היו כאלו שעברו התעללות כזו. הסתברות הרלוונטית למשפט, מן הסתם, קטנה הרבה יותר, ובמיוחד קצת פחות מה-100% של הגברת גור. בניגוד למאמבו ג'אמבו הפסיכואנליטי של ענת גור, אין יותר בחורות הפונות לזנות בין אלו שעברו התעללות מינית, לבין אלו שעברו התעללות לא מינית או הזנחה.

המאמר השני מצא רק

"[T]he findings support the contention that early sexual abuse increased the probability that women with time to street culture",

לא בדיוק תמיכה בנחרצות של העדות.

ואסיים להפעם בציטוט מפורט של גילוי דעת של החברה לפסיכולוגיה קלינית של ארגון הפסיכולוגים האמרקאי:

The Society for a Science of Clinical Psychology (SSCP) is deeply disturbed by the Israeli Supreme Court decision, which runs counter to the best available psychological science.  There is no known psychological mechanism whereby memories of repeated traumatic events can be completely forgotten and then suddenly recalled following a dream.  Moreover, there is well-established research evidence that many or most purported recovered memories of early abuse are actually confabulations – sincerely held but false or distorted recollections.  Indeed, most psychological experts doubt that genuine recovered memories are even possible given what we know about how memories are created. Even those experts who hold a different view concur that recovered memories should not be accepted as genuine without compelling corroboration from other sources.

SSCP believes strongly that legal decisions, many of which can affect the lives and livelihoods of individuals and their families, must be based on the best available scientific evidence.  As a consequence, SSCP takes strong issue with the Israeli Supreme Court decision, which lends credence to extremely dubious psychological claims.

=====================================================

*  Pseudo: Forming chiefly scientific terms denoting:  (a) a close or deceptive resemblance to the thing denoted by the second element, without similarity of nature to it, or sometimes an abnormal form or kind of the thing;  (b) something which is supposed or purported to be the thing denoted by the second element, but really is not.

מודעות פרסומת